פרשת בלק ובלעם – עניין של ראייה נכונה
פרשת בלק ובלעם – עניין של ראייה נכונה
פרק כ"ב בספר במדבר פותח בחנייתם של בני ישראל בערבות מואב ובראייתו של אחד, בלק בן ציפור, את כל שעשה ישראל לאמורי.
בלק בן ציפור אינו מוצג בתוארו המלכותי, המגיע שני פסוקים מאוחר יותר, אלא כאדם פרטי, עובדה החוזרת ומתבססת בבקשתו מבלעם1 הקוסם הגדול בתקופתו2: "[…] אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר"3.
פנייתו של בלק לבלעם היא פניה אישית, לא לאומית: "ארה לי"; "עצום הוא ממני". רק בהתייחסות להכאה משתנה הגוף מגוף ראשון יחיד לגוף שני רבים4 – נכה, אולי משום שהכאה היא פעולה שמלך אינו יכול לעשות לבד, וודאי לא כשמדובר בעם5. כל היתר מתייחס לבלק עצמו, למעמדו, לשיקוליו. הוכחה לכך גלומה במילה "עצום", המתכתבת עם המילה "רב" המובאת בהמשך6 אך גם מתעלה עליה, מבטאת עוצמה ואיום7.
הוכחה נוספת נמסרת כאשר שרי מואב חוזרים אל בלק ומציגים את בלעם כמי שמיאן ללכת על דעת עצמו ולא על פי צו האל, ועל כן פונה אליו בלק ומבקש: "אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי"8. צורת הבקשה לא יוצרת רושם של שליחות ממשלתית או ממלכתית כי אם של משימה פרטית, החשובה לבלק ברמה האישית. גם התשורות שהוא מבטיח לבלעם – כבוד וציות מוחלט – אינן עולות בקנה אחד עם מה שיכול או ראוי מלך להבטיח9.
מה ראה10 בלק בן ציפור בבני ישראל שגרם לו לפנות לבלעם בבקשה כה חריפה ונחרצת? המקרא מקדים את הפועל "וירא" לשמו, להדגיש את חשיבות העניין, ומשתמש במילה שיש בה ראיה אך גם יראה – פחד וכבוד11. האם העריך בלק בן ציפור את ישראל על מעשיהם לאמורי? האם חשש מפניהם?
"וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"12 – נראה כי לעומת ראייתו של בלק, החשש המוחשי הגיע דווקא מהעם, מהקהל, מהציבור.
המילה "ויגר" נגזרת מהשורש מג"ר – חיסול והכחדה13.
מובן זה מתכתב עם המשכו של הפסוק והשימוש במילה "ויקץ" שפירושה חידלון, הפסקת קיום14. אלא שרצון העם המואבי בהשמדת בני ישראל אינו מופנה כלפי מלכם (כפי שניתן היה, אולי, לצפות באופן טבעי) אלא לזקני מדיין. האם עוקפים המואבים את מלכם בכוונה תחילה? האם יודעים שאין בכוונתו להתערב? האם התערבותו של בלק בן ציפור הגיעה בגלל לחצו של העם, בגין הקולות העולים מלמטה?
אין ספק כי עצם ההתייעצות עם זקני מדיין מאפשרת גישה רחבה של תכנון: המקרה שאירע לאמורי אינו בחזקת מקרה פרטני שאין לחשוש מפניו. המואבים מזהים כאן מגמה – מגמת השתלטות – ואין בכוונתם לפעול כנגדה באופן נקודתי ומצומצם. הם פונים לזקני מדיין כדי לבנות יַחְדָּה, שיתוף פעולה, כוח מלוכד שיוכל להתמודד עם האיום הניצב לפניהם15:
"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא."16
מפליא כי האופן שבו בוחרים המואבים לבטא את האימה שהם חשים הינו דווקא באמצעות דימוי שלו ולא תוקפני בעליל17: יש מקום להשוות את דימוי השור לחלום הפרות של פרעה18 שהיה, במהותו, אלים הרבה יותר מהאווירה הנינוחה שמשרה ליחוך ירק השדה. כיצד עולה "הנגיסה" בשוליים (בשונה מהתקפה במרכז השדה, למשל) עם הרצון הבוטה, המוחלט להכחיד את בני ישראל ולהביא עליהם את קיצם וכיצד עונה על כך בלעם, הבוחר להילחם באותו איום באמצעות לחשים וכשפים?
בלק שולח מלאכים אל בלעם, בנו של בעור אשר בפתורה. בשונה משמו19 ושם משפחתו20 נראה כי פתורה אינו בהכרח שם העיר ממש אלא כינוי הרומז על הפתרון, אותו ביקש בלק למצוא21. מדוע? האם הבין בלק שאין בכוחו של מואב – כעם, כצבא – להכניע עם שחוזקו הרוחני מגן עליו בהתקפותיו את העמים סביב?
בפנייתו של בלעם מחליף בלק את דימוי השור המלחך בדימוי המעצים את מימדיו של ישראל, עם ש"כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ"22 – מנסה אולי ליצור תחושה של בהלה נוכח התפרשות המונית ובלתי מבוקרת, אך שוב (כמו בדימוי השור) יוצר תמונת מצב רגועה וטבעית23. גם הבחירה במילה "עין" מעניינת, קושרת עצמה למילה "וירא" אבל גם למעיין – מקור מים חיים24.
האם בלק חושב שהפרזה זו תשכנע את בלעם? האם הוא חושב שהקוסם הגדול ורב־ההשפעה לא יזהה את ההגזמה או את ייפוי המציאות?
בלק מבקש: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה" – מילה יחידאית בתנ"ך.
בלעם, המוסר את דבריו לקב"ה, משנה אותה לקבה ("לְכָה קָבָה לִּי אֹתו"ֹ)25 – אף היא מילה יחידאית בתנ"ך26 – ולא בכדי: היא מתכתבת עם המילה "קֻּבָּה"27 המובאת בסוף הפרשה ביחס לחטאם ועונשם של ישראל בבעל פעור, מרמזת על העצה שנתן למואב להכניע את ישראל, משכשל לעשות זאת באמצעי קסם וכישוף28.
במילה ארה – כפי שהיא מתבררת בסיום הפסוק – גלומה המילה ראייה, או ליתר דיוק הציווי "ראה"29, המתכתב עם הנושא המרכזי של הפרק ומופיע גם בהמשך, בברכותיו של בלעם את בני ישראל:
"נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם."30;
"נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב."31
בלעם מדגיש את נושא הראיה שוב ושוב. גם הוא רואה (מבין, מקבל ללא עוררין) את קיומו של הקב"ה ואת הציות המוחלט שמושת עליו, אולם מתחת לנחרצות המוחלטת ולהודאות החוזרות ונשנות מבצבצת אמת נוספת, אחרת:
כשבלעם "מוסר" את דברי בלק לקב"ה ומספר לו על כוונותיו וכוונותיו שליחיו, הוא מצטט את טיעונו של בלק שאמר "אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו"32. אלא שבלק לא השתמש במילה "להילחם" כי אם במילה "נכה"33: במלחמה מתקיים (כביכול) שוויון כוחות, מאזן הגון בין שני צדדים, הנאבקים זה בזה במטרה שהטוב או החזק מנצח. הכאה, מלכתחילה, מעמידה צד אחד בעמדת יתרון כוחנית והתקפית על פני הצד השני, עמדה המבקשת (לא רק) לנצח אלא (בעיקר) להכאיב, להחליש, להזיק.
בלק מכיר בכוחו של בלעם לברך ולקלל והוא רוצה שבלעם יקלל – לא "רק" ינצח. בלעם בוחר להציג את הדברים בצורה עניינית, שכלתנית, שקולה, משמיט את רצונו של בלק להמיט הרס וחורבן, אסון וחבלה.
האם בלעם, כמו בלק, חושב שהקב"ה לא יבחין בשינוי? האם בלעם, כמו בלק, אינו מכיר באמת במלואו כוחו של זה שמולו הוא ניצב?
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם […] לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא."34
הקב"ה משתמש במילה בה השתמש בלק – לא בלעם. בהקפדה זו הוא מאותת לבלעם כי היטב הוא יודע מה ביקש מלך מואב ומה הייתה כוונתו האמיתית. לכן הוא מוסיף את דבר היות העם מבורך – להלן מחוסן מפני כל אפשרות או יכולת להינזק באמצעות קללה, גם כזו שתבוא מצידו של קוסם או מכשף רב־כוח ועוצמה. ברכתו של הקב"ה היא עובדה שאין לערער אחריה.
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם."35
בלעם משתמש במילה שבה השתמש הקב"ה: הוא קיבל את ההוכחה המרומזת באמצעות ההקפדה בדברי הקב"ה ומפנים את הלקח.
נדמה שגם בלק הבין את "המסר" הסמוי בדברי בלעם, כשהוא מבקש ממנו בפעם השנייה "וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה"36. מדוע שינה בלק את בקשתו מ"ארה" ל"קבה"? מדוע הוא משתמש במילה (כפולת המשמעות) שהציע בלעם? האם הוא מאותת בכך כי הבין את המשמעות הנוספת, את "תוכנית הגיבוי"37 שהציע בלעם, למקרה שהגישה הישירה, הגלויה, לא תצלח38?
בלעם, הקוסם הגדול ביותר בתקופתו, נותן כבוד מוחלט לקב"ה, מכיר בו תמיד כישות העליונה, היחידה והמוחלטת ועדיין.
במקום קטן, פחות מ־0.00001 האחוז, בלעם סומך על עצמו, מתנגד לקב"ה, מאמין כי הוא יכול להחליט, משוכנע שביכולתו לקבוע. הספק החתרני הזה ניכר בדקויות הקטנות של החלפת מילה במילה, כביכול באופן חסר משמעות לחלוטין, אלא שדווקא כאן, בבחירות הכמו־אגביות האלה, טמון כל ההבדל, כל הסיפור.
הפרשה מסתיימת במעשה פנחס, אשר בפרץ קנאות הרג שני אנשים שחיללו את שם ה' בהפגנתיות מתריסה ודווקאית39. קנאתו של פנחס מהדהדת למעשה דומה במקום אחר, ניסיון ההגנה של עזה בן אבינדב, שניסה לסייע לארון הברית שנשמט מהעגלה בדרכו למשכן אשר בירושלים40.
מדוע זכה פנחס להגנתו המוחלטת של הקב"ה לעומת עוזה, שסיים את חייו על שניסה לעשות (במובן מסוים) את אותו הדבר?
פנחס לא חש שהקב"ה נדרש לעזרתו: המעשה שעשה נבע מתוך אמונה מוחלטת, שלמה וחד־משמעית, לא בגלל צורך. עוזה, לעומת זאת, על אף היותו מלא כוונות טובות (טהורות אפילו), הביע במעשיו פקפוק, חוסר שלמות באמונה. זו הייתה נקודה מזערית, כמעט בלתי מורגשת, 0.00001 אחוז של ספק, אבל זה כל מה שצריך כדי להרוס, כדי לקלקל, כדי להחריב.
בלק הוא מלך מואב, שליט בעמדת הכוח הגבוהה ביותר, אך על אף כל הכוח שיש לו, הוא נכנע ומכניע עצמו בפני הפקפוק הקטן – פקפוקו של העם גורם לו לפקפק בעצמו.
מעט הפקפוק של בלעם הספיק בשביל עצה אחת, קטנה ורעה, שאמנם לא החריבה את העם אך הפילה ממנו עשרים וארבעה אלף חללים41.
פרשת בלק, בלעם ודרישת הקללות שהופכות לברכות מיוצגת על ידי הראייה אלא שהראיה חסרה, מוגבלת, חלקית.
היא לא מכסה את כל התמונה.
היא זורעת פקפוק, ספק.
היא מערערת את האמונה.
0.00001 אחוז הם ההבדל בין פנחס לעוזה, בין חיים למוות.
0.00001 אחוז הם הכוח שמטה את הכף, לחיוב או לשלילה.