על אמנות ורב־תרבותיות: בין אנטון צ'כוב לג'ו עמר
על אמנות ורב־תרבותיות
בין אנטון צ'כוב לג'ו עמר
מאמרים נוטים לסכם את עצמם בסוף, לאחר הצגת הרעיון, ביסוסו באמצעות הוכחות ודוגמאות, חיזוק הטענה על ידי העמדת ניגודים, הפרכתם ואחרית דבר מסיימת.
מאמר זה יסכם את עצמו בהתחלה.
תרבות, במהותה, היא אמצעי המאפיין אנשים, מציג את חייהם, ערכיהם, דעותיהם ועולמם. אי־לכך תרבות – או הצגה אמנותית של תרבותיות – יכולה להיות גם גורם מפלג בין קבוצות הנבדלות זו מזו באופן שבו הן מבטאות ומציגות את חייהן, ערכיהן, תפיסותיהן, דעותיהן ועולמן, זאת באם לא נשכיל להבין שתרבויות שונות הן רק ביטוי שונה של אמת אחת, אנושית, משותפת.
תרבות אינה דבר השייך לקבוצת אנשים מסוימת שאין מלבדה. אין חזקה על תרבות, אין בעלות, אין בלעדיות ובעיקר אין הרשאה להשתמש בה כסממן לתו תקן איכותי.
אנטון צ'כוב הוא סופר ברוך כישרונות. הוא ניחן בעין, רגש ויכולת להציג את רישומיו באופן שנוגע באנשים אחרים ומעביר להם מסר נוקב, מהדהד, משמעותי.
עם זאת, קריאת כתביו לא תהפוך אדם לתרבותי יותר, באם תתבצע רק לשם מינוף ידיעותיו וקשירת כתרים לעצמו ולהוכחת רום מעמדו. הלוא קריאה בכלל – וקריאה בכתבי אנטון צ'כוב בפרט – מבוססת בדיוק על ההיפך: על היציאה מהעצמי אל עולמו של האחר, על היכרות עם זה שלרוב אין רואים אותו כי הוא לא חשוב מספיק, לא מיוחס דיו ולא עשיר במידה שמצדיקה תשומת לב נוספת1.
אנטון צ'כוב נחשב למופת של רצינות, כובד־ראש וכן, גם עגמומיות קודרת. אף על פי כן, בעיקר בתחילת דרכו כתב צ'כוב כמות לא מבוטלת של יצירות בעלות אופי מבדר וקליל. אחת מהן היא הסיפור יצירת אמנות, המספר את סופו של רופא, המקבל – לחרדתו – מתנה בלתי אפשרית ממטופל אסיר תודה: "חפץ יקר מאוד, מברונזה עתיקה… יצירה אמנותית. יקרת מציאות… […]. היה זה פמוט לא גבוה, מלאכת מחשבת, מברונזה עתיקה. על כנו עמדו שתי דמויות של נשים ערומות לחלוטין ובמחוות שכאלה, שחסר אני הן את אומץ הלב הן את הטמפרמנט הדרושים כדי לתארן. הדמויות חייכו בעגבנות, וכל צורתן כולה הייתה כזאת, שדומה היה כי אלמלא החובה שהוטלה עליהן להחזיק בפמוט, קופצות היו מן הכן ועורכות בחדר מין הילוליה, שאפילו לא נאה, הקורא, להרהר בה."2
הרופא, איבן ניקולייביץ קושלקוב, מסרב לקבל את המתנה מידיו של סאשה סמירנוב, בן יחיד לאמו3, אך סאשה מתעקש:
"כן, חפץ באמת נפלא," מלמל, "אך… איך להתבטא, זה… יותר מדי לא ספרותי… אין דבר כזה מחשוף, אלא השד יודע מה… […] השטן המסית עצמו לא יכול היה להמציא שום דבר גרוע מזה… הרי להעמיד על השולחן עסק כזה, הווה אומר לזהם את כל הדירה!"
"אדוני הרופא, השקפותיו בענייני אומנות הן מוזרות!" נעלב סאשה. "הרי זוהי יצירה אמנותית, יתבונן נא! כמה יופי, וכמה הוד! הנשמה מתמלאת רגש של קדושה ודמעות חונקות ממש את הגרון. כשרואים תפארת כזאת, שוכחים את כל הארצי, החומרי… יביט נא, איזו תנועה, איזו אווריריות, הבעה!"
"כל זה אני מבין יפה, ידידי!" שיסעו הרופא, "אך בעל משפחה אני, אצלי הילדים מתרוצצים, גברות מבקרות."
"מובן מאליו, אם להסתכל ביצירה מתוך השקפת ההמון," אמר סאשה, "כי אז, כמובן, מופיע חפץ אמנותי זה באור אחר… אך אדוני הרופא, יהא נא למעלה מן ההמון, ומה גם שבסירובו לקבל את המתנה יצער מאוד – מאוד גם אותי וגם את אימא שלי. אני, בן יחיד אני לאמי… הוא הציל את חיי… אנו מוסרים לו את הדבר היקר ביותר הנמצא ברשותנו ו… אני מצטער שאין לנו פמוט שני, כדי שנוכל לתת לו זוג פמוטים כאלה…"4
על איכות הפמוט כיצירה אמנותית אין כל עוררין: "מלאכת מחשבת" חוזר המספר ומדגיש. "חפץ נהדר, אין כל ספק […] לזרוק אותו חבל…"5 חושב הרופא. "חפץ נהדר, […] לזרקו חבל"6 חושב גם עורך הדין.
אך הנושא, המיצג, הביצוע…
כל אלה שערורייתיים במקרה הטוב, זולים וסרי־טעם במקרה הרע.
מה שלגבי אחד הוא עבודתו של השטן המדיח, מעשה שדים, טינופת, עבור השני הוא ביטוי לקדושה שמימית. לדידו זה של האחרון, דווקא איש התרבות, ההשכלה והמעמד החברתי פשוט אינו מסוגל לקלוט את עוצמתה של היצירה האמנותית המשובחת, הנפלאה, מרוממת הנפש7.
לדידם של הקוראים, הסיפור לועג דווקא לסוחר העתיקות הנבער, המעצים ומאדיר יצירה שאין לה דבר וחצי דבר עם העולם התרבותי והמהוגן, כזה שבו שומרים על התנהלות מכובדת, אנינת טעם, של אנשים מן השכבה המעמדית הגבוהה. אלו שמבינים אמנות, מוקירים אותה ובעיקר מבדילים אותה מחיקויים זולים, תרתי משמע.
ללא ספק, פערים של תפיסות תרבויות תהומיות.
מעניין האם קושלקוב הרופא, אוחוב עורך הדין ושישקין השחקן – מייצגי בני התרבות והמעמד החברתי הנחשב – היו תולים בביתם תמונה מיצירותיו של האמן הידוע הלמוט ניוטון.
מעניין יותר האם היו עושים זאת בני דמותם האנושיים.
יצירה אמנותית פותח בהצהרה הבאה: "סאשה סמירנוב, בן יחיד לאמו, העמיד פנים חמוצות ונכנס לחדר העבודה של הרופא קושלקוב, בהחזיקו מתחת לבית שחיו משהו העטוף בגיליון מס' 223 של העיתון "ידיעות הבורסה". "8
המספר 223 מאוזכר בזיקה לסיפורו של הסופר הצרפתי אמיל זולה, היצירה9, המתאר את מאבקו של הצייר קלוד לונטייה10 לצייר יצירת אמנות גדולה, המשקפת את כישרונו וגאוניותו. למרבה הצער, עבודתו היצירתית של לונטייה אינה מובנת כהלכה על ידי ציבור שוחר אמנות אך צר אופקים (המוגבל לנושאים, ייצוגים וביטויים מסורתיים), והוא נדחה על ידי הקהילה התרבותית והכרתה11.
ציורו המהפכני, באוויר הפתוח, מציג במרכזו דמות אישה עירומה, שתי דמויות נשים ערומות נוספות ברקע ודמות גבר בלבוש מלא הניצב בחזית עם גבו אל הצופה. יצירה זו רומזת במכוון ליצירתו של אדואר מאנה12, ארוחת צהריים על הדשא13, ובה ציור של אישה ערומה הסועדת ארוחת צהריים ביער בחברתם של שני גברים לבושים בקפידה14, ציור שעורר סערה גדולה כשנחשף לראשונה ולא התקבל לסלון הצרפתי הממסדי, אשר סירב להציגו.
צ'כוב מתקדם צעד נוסף מעיבודו הספרותי של זולה וציורו של מאנה ומוסיף עליהם נדבך נוסף של העמדה אמנותית מאתגרת, כזו המציגה עצמה לראווה במפגן נועז שלא ניתן להסתיר במגירה או מאחורי פרגוד. הדברים מקבלים נדבך משמעות נוסף בהצבתם אל מול סמירוב, סוחר בברונזה עתיקה, ואשר פירוש שמו מבטא סולם ערכים אחר לגמרי – "עדין", "שקט", "שפל רוח" – ניגוד חריף לכאורה נוכח העדפותיו האמנותיות הבוטות.
או שמא לא?
סיפורו הידוע של צ'כוב, התקפה של עצבים, כבר הוכיח כי האמת האנושית אינה עולה תמיד בקנה אחד עם מה שנחשב לראוי ומכובד מצידם של בעלי המעמד ועלית התרבות והחברה.
רב־תרבויות אינה היפוכה של איכות. להיפך. תרבות, כשהיא במיטבה, מציגה עולמות עשירים של אמנויות, תובנות, השקפות.
הצגה אמנותית־תרבותית מרחיבה אופקים, מלמדת, מגלה, מעוררת מחשבה.
בלעדיה לא יובלט ייחודה של כל תרבות, לא תיתכן השוואה, הבנה, השראה.
קבוצות שונות יכולות להחזיק בערכי תרבות שונים, אך עצם השוני אינו קובע את איכות התרבות. זו נמדדת בכלים אחרים לגמרי.
מזרח ומערב – 50 מספרים בוחרים סיפור הוא ילקוט סיפורים המובאים בצורת שתי וערב, מפגש סופרים מתרבויות שונות היוצר מארג חברתי אחד, משותף, עשיר, רב־גוני ומלכד. העורך, אמנון שמוש, כותב בהקדמה כי "ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי־תרבותי־חברתי שבה; שהרי אין הספרות מנותקת מן התרבות ומן החברה, שבהן היא צומחת ואותן היא מדשנת ומעשירה. {…} הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים. מביתי בקצה צפון ראיתיה כך, בכל יפעתה והדרה."15
גם סיפורו החותם את האוסף, חומות, מבטא היטב את רוח הדברים, בין היתר באמצעות תיאור התרשמותו של גיבור הסיפור מירושלים ובעיקר – מאורחות החיים המשולבים בה: "המזרח במיטבו – היה מתפלסף בינו לבין עצמו בדרכו מ"קפה וינה" אל גַ'עפר אשר לפנים משער שכם – מתמזג כאן עם המערב במיטבו. ובהרהור שני: מכל־מקום נפגש ו… עתיד להתמזג. ולאחר מחשבה נוספת: פגישה בין שווים; שווים בערכם אם כי שונים מאוד במהותם."16
דבריה של שרת התרבות מירי רגב, כפי שהתפרסמו בכתבה סוערת בגיליון שישבת של ישראל היום שכותרתה – "מעולם לא קראתי צ'כוב […], האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית"17 – מבקשים לעמוד על ניגודיות שלמעשה אינה קיימת. אדם המחפש את אנטון צ'כוב בג'ו עמר צפוי להתאכזב עמוקות, שהרי אנטון צ'כוב אינו ג'ו עמר בדיוק כפי שג'ו עמר אינו אנטון צ'כוב.
הם גם אינם נדרשים להיות.
האם ניתן לבכר את מריה קאלאס על פני אום כולתום?
את רודיארד קיפלינג על פני גבריאל גארסיה מארקס?
ובעצם, האם צריך?
כיצד היה נראה עולמנו לו כולם היו מבטאים רעיון אחד בקול זהה?
אנשים אינם חייבים לאמץ כל תרבות, לצרוך או לאהוב אותה – וכן, נדרש להפעיל שיקולים של איכות וערך בכל נושא ועניין. אולם באם יתנו לתרבות מקום, היא תעשיר ותעצים את עולמם של הזרים לה כפי שהיא מעשירה ומעצימה את עולמם של אלה המצויים בה.
אדם הצורך תרבות יכול להיות אדם משכיל וחכם יותר מאדם שידיעותיו מצומצמות, אך לעולם לא יהיה אדם, וודאי לא אדם קשוב ורגיש, באם ישתמש בידיעותיו והשכלתו כדרך להתנשא על מי שאינו "שווה" לו בהיקף תרבותיותו הענפה.
אמנות וידע אינם עטרה שיש להתגאות בה. אין דבר צורם יותר מאדם המתנשא מעל אחרים רק משום שהוא צרך אמנות "גבוהה" או מאזכר מונחים "מפוצצים" בשפות זרות, "נכונות", "נחשבות".
אדם כזה לא מבין אמנות מהי.
אדם כזה לא יכול להיות ולעולם לא יהיה אדם תרבותי.
הריני שר, הריני שר
ג'ו עמר
להרים הגבוהים מסביב אני שר
לעצים הפורחים באביב אני שר
לספינות ההולכות אל הים
לרחובות הגדולים ההומים באדם
הריני שר, הריני שר
אני שר לרוכבים העוברים במדבר
על סוסם האדום הדוהר אני שר
לבנות הפורמות צמתן
וחולמות על נסיך שיבוא לקחתן
הריני שר, הריני שר
אני שר מן הרחוב לפרועי הבלורית
השורקים בעוברם את הכביש במכונית
אני שר לחדרי מדרגות
כי עכשיו נפרדים שם בעוד נשיקה
הריני שר, הריני שר
אני שר כי חלפה ועברה עוד שנה
ולך הקבצן ממולי בפינה
ולאיש שעצר בגללו18