על אהבה והתפכחות – מחשבות על "קופידון בתפריט" מאת או. הנרי
על אהבה והתפכחות – מחשבות על קופידון בתפריט מאת או. הנרי
קופידון בתפריט הוא סיפור נוסף מאת או. הנרי המדבר על אהבה: עובר אורח בעיר מולדתה־מגוריה של צעירה יפה ומעניינת, מתחרה על לבה עם מועמד אחר וזוכה בכל הקופה.
סיפורים כאלה כתב או. הנרי לא אחת והסיפור הזה אינו שונה בהרבה מהתבנית המוכרת, למעט השוני המהותי שקיים בו.
לספר שוב ושוב את אותו הסיפור עם אותה העלילה יכול להיות עניין מייגע, גם לסופר עצמו, אבל או. הנרי אינו כותב סיפורים מייגעים. בכלל, התפניות המפתיעות של סיומיו מעידות דווקא על רצון עז לשבור את התבנית המוכרת ולהציע נקודת חשיבה והסתכלות חדשות, כאלה שמאתגרות את ההנחות הנוחות שהתרגלנו לנכס לעצמנו כדי לגלות את הייחודי והבלתי מובן מאליו.
ג'ף פיטרס, סוחר נודד על דעת עצמו1, מתאהב במיים דוגן, מלצרית באוהל המזון שמנוהל על ידי אביה ומגיש את בישוליה של אמה.
העניין הוא שג'ף פיטרס אוהב לאכול ומיים דוגן (למרבה המופרכות ואולי דווקא לא) סולדת מגברים אוכלים.
ההתנגשות הזו עלולה להצטייר כמו שיקול קטנוני בדרך אל האושר אך מסתבר כי הצורך האנושי במזון אינו
מתקבל בעין יפה אצל הנערה העליזה והתוססת ולא נמצא כל טיעון שיגרום לה לשנות את דעתה:
""ג'ף," היא אומרת, "אני מצטערת שדיברת. אני מחבבת אותך כפי שאני מחבבת כל אחד מכם, אבל אין גבר בעולם שאי־פעם אנשא לו, ולעולם לא יהיה. אתה יודע מהו גבר בעיניי? הוא קבר. הוא גְלוֹסקָמָה לקבורה של אומצתבקרצלעותחזירכבדובייקוןקותלחזירוביצים. הוא זה ותו לא. במשך שנתיים צפיתי בגברים אוכלים, אוכלים, אוכלים, עד שהם לא מייצגים עבורי שום דבר עלי אדמות מלבד מעלי גרה הולכים על שתיים. הם לחלוטין שום דבר מלבד משהו שבא לפני סכין ומזלג וצלחת על השולחן. הם מקובעים באופן זה במוחי ובזיכרוני. ניסיתי להתגבר על כך אבל אני לא יכולה. שמעתי בנות מדברות בהתלהבות על האהובים שלהן, אבל מעולם לא יכולתי להבין את זה. גבר ומטחנת נקניקיות ומזווה מעוררים בי בדיוק את אותם הרגשות. הלכתי פעם להצגה יומית כדי לראות שחקן שהבנות השתגעו אחריו. התעניינתי מספיק כדי לתהות האם הוא אהב את בשר האומצה שלו נא, בדרגת עשייה בינונית או צלייה מלאה ואת הביצים שלו הפוכות או חביתת עין. זה הכול. לא, ג'ף; לא אינשא לאף גבר ואראה אותו יושב ליד שולחן ארוחת הבוקר ואוכל וחוזר לארוחת צוהריים ואוכל ומגיע שוב לארוחת ערב ואוכל, אוכל, אוכל."
"אבל מיים," אני אומר. "זה יתפוגג. היה לך יותר מדי מזה. את תתחתני מתי שהוא, כמובן. גברים לא אוכלים תמיד."
"מבחינת ההסתכלות שלי, הם כן.""2
האכילה המתוארת כאן אינה פעולה פשוטה של לעיסה ובליעה אלא תעשייה תובענית ובלתי פוסקת שכובלת בחורה צעירה אחת לעבודה נצחית של הזנה ופינוי, הזנה ופינוי. המשרה הזו משתלטת על חייה במידה כזו, עד שהיא מגמדת ומשטיחה כל דבר אחר לכדי ייצוג ייצוג חד־ממדי של צורך חד־ממדי בתפיסת מציאות חד־ממדית.
גברים אינם בני אנוש אלא פיות מהלכים על שתיים, וכל התייחסות אחרת אליהם גובלת בהפרעת דחק של ממש.
עם אשה, שאלה הן תפיסותיה, קשה עד בלתי אפשרי לחיות – שהרי כיצד אפשר לחיות מבלי לאכול?
או. הנרי פותר את התסבוכת המורכבת הזו כשהוא מאמת את מיים מול הצורך הנואש להזדקק לאוכל באופן שלא הזדקקה לו מימיה. לאחר יומיים תמימים בלי שום סוג של הזנה היא מבינה עד כמה הייתה "בחורה טיפשה. הסתכלתי על דברים מהצד הלא־נכון. מעולם לא הרגשתי כך בעבר. גברים נעשים רעבים כל יום באופן הזה, נכון? הם גדולים וחזקים, והם עושים את העבודה הקשה של העולם, והם לא אוכלים רק כדי להרגיז מלצריות מטופשות במסעדות, נכון ג'ף?"3
התפנית המאמתת את האדם מול מעשיו, אמירותיו והצהרותיו (בדרך כלל בנסיבות הבלתי הולמות ביותר) וגורמת לו להתפכח מתפיסותיו היומרניות והמנותקות, מקבלת בסיפור ביטוי מעניין נוסף דווקא באמצעות ג'ף פיטרס, המדבר בחדוות גדולה על הנאות האכילות שלו מחד ומעמיד את האוכל עצמו בסימן חטא בראשיתי חמור מאידך.
הטיעון מתחיל באזכור לנחש גן העדן וממשיך לחווה ולעץ התפוח:
"ואני אמרתי לעצמי: "ג'ף קשישא, אתה מסיר את המבשר הרע שנצמד לצרכן מוצרי המזון; אתה מניח את העקב שלך על הנחש שאורב בקערת הרוטב." […] פגשתי בברנש בכיוון המופע. הגעתי לחלק האחורי של האוהל ובזמן שעשיתי זאת גבר התפתל החוצה כמו נחש תחת תחתית הבד, התייצב בקושי על רגליו ורץ לתוכי כמו סוס בר מטורף. […] "אני מגונה. איני יכול אחרת. מותג הצרכן נמצא על הגבה שלי. גברת חווה הסדירה את העסק הזה עבורי כשהיא עשתה את ההתמקחות עם הנחש. נפלתי מהאש אל תוך המחבת. […]" […] אני וקולייר נאלצו ליפול שוב לאוכל הכבד. שמתי לב שבערך באותו זמן נתקפתי בתיאבון הרסני ובלתי שכיח. אכלתי עד שמיים בטח שנאה לראות אותי מחשיך את הדלת. לאחר מכך גיליתי שהפכתי קורבן של התרגיל האפל והלא־דתי הראשון שהפעיל עלי אד קולייר. הוא ואני היינו שותים יחד באופן קבוע בצפון העיר, מנסים להטביע את צימאוננו לאוכל. האיש הזה שיחד בסביבות עשרה מוזגים לשפוך תמיד כמות של משקה חריף מתמצית אנקונדה של עץ התפוח בכל אחד מהמשקאות שלי, אבל את התרגיל האחרון שהוא הפעיל עלי היה הקשה ביותר לשכוח."4
אנקונדה, כידוע, הוא סוג של נחש חנק – מהנחשים הגדולים בעולם. יחד עם ההתייחסות לעץ התפוח, המזוהה בנצרות כעץ שממנו אכלו אדם וחווה את הפרי האסור, והמילים תיאבון ומשקה אלכוהולי, המאופיין בהשפעה משכרת על צלילות מחשבתו של האדם, מתרקם הרושם על חטא השווה במשקלו להפרת ציווי שמיימי מתוך כניעה רגעית ובלתי ראויה ליצרים נמוכים.
על פי צורת הסתכלות זו, הבחירה באוכל אינה נעשית מתוך צורך אלא מתוך חולשה – חולשת אופי בעיקר. מובן שהתייחסותו של הדובר־הגיבור אל דרישותיה הגחמניות והבלתי אפשריות של מיים נצבעת בגוונים משעשעים של ביקורת5 המתכתבים עם טענתו בתחילת הסיפור, כי אשה רוצה בעיקר את מה שאין לה, אלא שכאן הדרישה אינה רק נדירה ובלתי הגיונית – היא בלתי מעשית בעליל. אדם וחווה הורשו לאכול מכל עצי הגן ואילו הנחש הסיטם לאכול דווקא מהעץ היחיד שנאסר עליהם; מיים דוגן אינה יכולה לסבול אכילה גברית משום עץ שהוא מפני שעצם אכילתם עד כה הוכיחה לה כי הם כל מה שהחטא הבראשיתי מעיד עליהם: אנשים שרואים ומחשיבים רק אוכל ולא שום דבר אחר.
מתחרהו של ג'ף פיטרס על לבה של מיים דוגן, אד קולייר, נוקט בתחבולה מעניינת כשהוא מצטרף לקרקס נודד ומתחייב להתנזר מאכילה במשך ארבעים ותשעה ימים כדי למשוך את תשומת לבה של העלמה דוגן. למותר לציין שהוא נכשל כישלון חרוץ:
"אני אוהב את מיים דוגן הזאת. העברתי שישה ימים מבלי לאכול כדי לעלות בקנה אחד עם הרגשות שלה. רק ביס אחד היה לי. זה היה כשהפלתי את האיש המקועקע עם אלת מלחמה וקיבלתי כריך שהוא זלל. המנהל קנס אותי בכל המשכורת שלי, אבל המשכורת לא הייתה העניין. ז' היה הבחורה. הייתי נותן את חיי בעבורה, אבל הייתי מסכן את נשמתי האל־מותית בשביל נזיד בקר. רעב הוא דבר נורא, ג'ף. אהבה ועסקים ומשפחה ודת ואמנות ומוֹלַדְתָּנוּת אינם אלא צללים של מילים של אדם גווע ברעב! […] זה דבר נורא, ג'ף פיטרס, לגבר להגיע למעבר הזה – לוותר על הבחורה שלו בשביל משהו לאכול – זה גרוע יותר מהאיש הזה עשו, שהחליף את זכויות היוצרים שלו בעבור חָגלָה – אבל, אם כן, רעב הוא דבר עז."6
אד קולייר מאזכר את נזיד העדשים שעבורו מוכר עשו את בכורתו ליעקב7. האזכור הקצר לפאוסט, אשר מכר את נשמתו האל־מותית בעבור הרבה יותר (או פחות) מנזיד בקר, מוכנס תחת צילו של מעשה המכירה, שלא לומר הוויתור, מצד עשו. אד קולייר, שחווה רעב מתמשך במשך שישה ימים רצופים, מבין אותו. הצורך האנושי חזק יותר מכל דבר אחר ובכל זאת הוא נתפס כמעשה שאסור לעשות ואשר נעשה תחת חולשה ושבירה ולא מתוך שיקול דעת והיגיון צלול.
אדם וחווה היו יכולים, אולי, להימנע מאכילת התפוח אך לעשו, כך נראה, לא הייתה כל ברירה: הוא היה רעב והרעב הוא תחושה שבלתי ניתן לעמוד בפניה.
לא ג'ף פיטרס ולא אד קולייר גאים ב"כישלון האנושי שלהם", גם כשהם יודעים שהוא פוסל אותם מהיות מועמדים ראויים לנישואים בעיניה של מיים דוגן, אך מה ביכולתם לעשות?
והנה משנה המספר את התמונה ו"מחריב" את עולמה הישן של הצעירה המשכנעת בצדקת דרכה. היא יוצאת בחברתו של ג'ף פיטרס בדרכה אל חתונת חברתה אך השניים תועים בדרך ומגיעים אל בקתה בעיתוי של שיטפון הולך וגובר – מבול הדומה דמיון מפליא למבול נוח ולתיבה שבה משייטים אלה שנמלטו מהעולם החוטא הישן כדי לייסד עולם מתוקן חדש, במקומו:
"[…] עם רדת החשכה באותו אחר צוהריים, כשהיינו צריכים להיות באוקלהומה סיטי, עלינו וירדנו לאורך שפה של שום מקום באיזו תחתית נהר שלא התגלתה, והגשם ירד בצרורות גדולות, רטובות. למטה בביצות ראינו בית עץ קטן על גבעונת של אדמה גבוהה. […] גילינו שהבית היה נטוש. היו בו שני חדרים ריקים. הייתה בקתה קטנה בחצר שבה הוחזקו פעם בהמות. בעליית הגג שלה היה הרבה חציר ישן. הכנסתי את הסוסים שלי לשם ונתתי להם חלק ממנו, ועל כך הם הביטו בי בצער, מצפים להתנצלויות. את שאר החציר נשאתי לתוך הבית בשתי הידיים, עם נוף על מקומות שינה. הבאתי גם את המצת ואת הברזילאים, שאף לא אחד מהם מוגן מפני פעולת מים. […] מיים ואני ישבנו על מושבי העגלה על הרצפה והדלקתי הרבה מהמצת על האח, שכן הערב היה קריר. […] היו לי כיס מלא סיגרים ומבחינתי אדם מעולם לא חטא וגורש. היינו באותה עמדה ישנה בגן עדן. שם בחוץ במקום כל שהוא בגשם ובחושך היה נהר ציון והמלאך עם החרב הלוהטת עדיין לא הציב את השלט לא־לדרוך־על־הדשא. […] פתחתי את חלון העץ הקטן והסתכלתי החוצה. כל קרקעית הנהר הוצפה ובליטת האדמה עליה עמד הבית הייתה אי באמצע זרם שוצף של מים צהובים ברוחב מאה יארד. ועדיין ירד גשם חזק. כל מה שהיינו יכולים לעשות היה להישאר שם עד שהיונים יביאו את ענף הזית."8
ג'ף־יונה מכניס את סוסיו ל"תיבת משנה" ואותו ואת מיים, יחד עם ציוד הכרחי שלא היה מסוגל לשרוד בעולם המוצף שבחוץ, פנימה אל הבית. שם, במקום המבודד והמנותק, הוא חווה סוג של חזרה אל השלווה הראשונית בעולם נטול טרדות והפרעות. על אף שאין אוכל במקום ההוא (עד שהוא ומיים כמעט נטרפים מרוב רעב) אזכור היונה, המתכתב עם הנאמר הנאמר בבראשית ז, יא: "וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ", מהווה את נקודת המפנה, החוזרת לכאורה אל המצב הבראשיתי קודם החטא וכך מתקנת את ההתייחסות לאוכל, הופכת אותו לדבר טוב, נחוץ ונכון.
ג'ף פיטרס אינו עושה מעשה קיצוני כמעשהו של מתחרהו, אד קולייר: הוא לא משנה את זהותו, מצטרף לקרקס ונכנע לדרישותיה של מיים דוגן לוותר על הדבר שעוזר לו להישאר בחיים. במקום כל זאת, הוא מחליט להמשיך בחייו ובה־בעת לחפש נתיב אחר – לא לזנוח את אהבתו אלא להפסיק להיאבק במה שלא ניתן להיאבק בו מתוך אמונה שהדרך להשיג את מטרתו עוד תגיע9.
ואכן היא הגיעה.
ומנצחת.
אהבתו של ג'ף פיטרס למיים דוגן אינה "סתם" אהבה. זו אהבה שהביאה את מיים דוגן, מלצרית בעסק משפחתי שהזדהתה יתר על המידה עם תפקידה להביא מזון ולאסוף את הצלחות הריקות אחריו, להכיר בעיוורון שכפתה על עצמה ולהשתחרר ממנו אל עולם חדש, מתוקן ונקי מרגשות מסולפים.
אהבתו של ג'ף פיטרס למיים דוגן הצליחה לעשות את כל מה שהצהרות אהבה גדולות ויומרניות משוועות להשיג – היא יצרה מציאות טובה יותר, כשהסירה את לוט השיבוש ואפשרה לאמת להציג את עצמה במלוא הדרה הנכון:
"אתה אמרת פעם – כלומר, שאלת אותי – רציתי שאני… ובכן, ג'ף, אם עדיין אכפת לך, אהיה שמחה ומוכנה שתמיד תשב מעבר לשולחן מולי. עכשיו תן לי משהו לאכול, מהר בבקשה."10