סיפור ילדים
סיפור ילדים
סיפור יכול להיות הרבה דברים עבור הרבה אנשים: עיבוד חוויה, הנצחה של זיכרון או אירוע, ביטוי של מסר הגותי ולפעמים "סתם" אמצעי לבידור והנאה.
כל נטיית לב מוצאת לעצמה את הסיפור המתאים לה, בנקודת הזמן המתאימה לה.
אך מה בנוגע לילדים? כיצד ילדים תופסים את מושג הסיפור? האם הוא רק טוויה של עולם מקביל, קסום ובלתי מציאותי? האם הוא משקף להם דברים המתרחשים במציאות היום־יום? ואולי אין לסיפור ערך כשהוא לעצמו והוא אינו אלא כלי להשגת דבר חשוב ומשמעותי ממנו בהרבה?
השיר אבא סיפור מאת יהונתן גפן מספר בפשטות על ילד, המבקש מאביו שיספר לו סיפור:
ים כחול ושמיים,
שתי סירות של נייר,
הדיג יורד למים
ורוכב על גב של דג אל האוצר.
כפר ירוק בין ערביים,
פרדסים ושדות,
האיכר חוזר לבית
מנשק אישה יפה וילדות.
אבא סיפור
אנ'לא יכול לישון,
ירח מסתכל לי בחלון.
עוד מעט אני אהיה
גדול יותר מדי,
אז אבא עוד סיפור אחד ודי.
שלגיה, סינדרלה,
הדובים ישנים,
ואולי זה רק נדמה לך,
מי יושב על הכסא שלי?
אני
אבא סיפור
אנ'לא יכול לישון,
ירח מסתכל לי בחלון.
עוד מעט אני אהיה
גדול יותר מדי,
אז אבא עוד סיפור אחד ודי.
יום אחד בן־המלך
התחפש לנסיכה,
התחתן עם הצפרדע
והכל נשאר בתוך המשפחה.
טוב טוב
שנשאר.1
אווירתו של השיר רגועה ושלווה, כמו בתיאור חופשה חלומית המשלבת את האגדי בתוך הרגיל והטבעי ("הדיג יורד למים, ורוכב על גב של דג אל האוצר"). יתרה מכך – היא אפילו דוחקת את האגדי מפני מציאות של תום נקי ויופי ("האיכר חוזר לבית, מנשק אשה יפה וילדות"). מציאות היום־יום מחליקה לתוך מציאות הסיפור לא על מנת לברוח ממנה אלא כדי לצייר תמונה של עולם שלם, מכלול שהוא הכול.
חשיבותו של הסיפור בשיר אינה טמונה בסיפור כשלעצמו אלא בקשר המשפחתי שהוא קושר – הקשר בין האב לילד, המבקש לשמר את חווית הילדות שלו עוד רגע נוסף באמצעות האזנה לסיפור לפני השינה. גם אם הסיפורים מתבלבלים ("מי יושב על הכיסא שלי, אני"; "בן המלך התחפש לנסיכה והתחתן עם צפרדע"), אין לכך כל חשיבות משום שהמטרה הראשונית והאמיתית היא למצוא הגנה וביטחון בקרבתו של האב, הן מפני הסכנות האורבות בחוץ ("ירח מסתכל לי בחלון") והן מפני הסכנות המאיימות שבפנים ("עוד מעט אני אהיה גדול יותר מדי"). נוכחות האב נוסכת רוגע בעצם היותה קרובה וזה, לדידו של הילד המבקש, הדבר היחיד שחשוב.
שירה של נירה הראל, אבא ספר לי סיפור, לוקח את תפיסת הסיפור כחוויה משפחתית צעד אחד קדימה: כאן אין כלל התייחסות לממד הסיפורי אלא אך ורק לחוויה שבין ההורה לילד או לילדה:
אבאל'ה אבא, ספר לי סיפור
אבאל'ה אבא, שלי
סיפור רק אחד
סיפור מיוחד
סיפור בשבילי
אל תגיד לי אולי, אין לי פנאי או מחר
אל תגיד לי: עייפתי וכבר מאוחר
רק ספר לי סיפור אחד ויחיד
ותהיה אבא טוב כמו תמיד
אבאל'ה אבא, ספר לי סיפור
אבאל'ה, אבא שלי
סיפור רק אחד
סיפור מיוחד
סיפור בשבילי
אל תגיד לי: מדוע או דווקא עכשיו?
אל תגיד לי: נראה, זה תלוי במצב
רק ספר לי סיפור יפה וגדול
כמו שסיפרת לי אתמול.
אבאל'ה אבא, ספר לי סיפור
אבאל'ה, אבא שלי
סיפור רק אחד
סיפור מיוחד
סיפור בשבילי
אל תגיד שאמא יודעת יותר
אל תשאל אותי מה כבר אפשר לספר
רק ספר לי סיפור יפה וגדול
כמו שסיפרת לי אתמול.
הסיפור הוא דרך להבעת הרצון בקרבה. העלילה או אפילו ההקראה אינן אלא צידוק, נימוק או אמצעי שכנוע:
ההפצרות החוזרות ונשנות ("אל תגיד לי" המופיע חמש פעמים ו"אל תשאל אותי" המופיע פעם אחת) הן בעצם תחינות שלא להידחק אל מחוץ לרשימת המטלות והמשימות: אל תאמר שאין לך את היכולת הרגשית להקדיש לי זמן, תשומת לב או אהבה; אל תתעדף אותי במקום הנמוך ביותר בסולם החשיבות שלך; אל תעביר אותי הלאה לטיפולו של גורם אחר והחשוב מכול – אל תתלה את כל התירוצים בסיפור.
הסיפור הוא לא העיקר2;
אתה ואני, בזמן שהסיפור מאפשר לנו להיות יחד, זה העיקר.
זה כל מה שבאמת חשוב.
היעדרה של האם בשירה של הראל אינו צורם או מפריע. ניכר שהיא דמות נוכחת ומשמעותית, כזו שניתן אפילו "לוותר על שירותי ההקראה" שלה לטובת הקראתו של האב, אך לא כן הדבר בשירה של מרים ילן שטקליס, מעשה בילדה בודדה:
יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר,
סַפֵּר לִי סִפּוּר שָׂמֵחַ!
וְאַל־נָא תַגִּיד, זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר
וְאַל־נָא תַגִּיד, עַתָּה אֵין לִי פְּנַאי
וְאַל־נָא תגַּיִד, סִפַּרְתִּי לָךְ דַּי
סַפֵּר לִי סִפּוּר, יָרֵחַ!
כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ,
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל־כָּךְ
כָּל־כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…
הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת מְעַט בַּמִּטְבָּח.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצַד
מְלָפְפוֹן גָּדוֹל שָׁם אָכַלְתִּי
מֵאוֹתָם הַכְּבוּשִׁים הַשְּׁמוּרִים בְּתוֹךְ כַּד
אֲנִי לֹא לָקַחְתִּי! הוּא קָפַץ אֶל הַיָּד
וְאָכַלְתִּי.
אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה כּוֹסִית שֶׁל יַיִן
כָּל־כָּךְ נִבְהַלְתִּי!
וְאוּלַי הָיוּ שָׁם שְׁתַּיִם?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת
מַהֵר, מַהֵר, עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
בָּרַחְתִּי – וְדַי.
אַחַר כָּךְ קָרָאתִי בַּסֵּפֶר מִלִּים רַבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הִשְׁכַּבְתִּי לִישׁוֹן אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּת־מֶלֶךְ,
וְתָעִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
בְּאִי־הַקְּסָמִים
בְּיַעַר־אֵימִים…
וְטִפַּסְתִּי מַהֵר עַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ,
כִּי לְמַטָּה אָרְבוּ זְאֵבִים
רְעֵבִים!
פָּצוּ אֶת הַלֹּעַ!
וַאֲנִי יוֹשֶבֶת לְמַעְלָה בְּשֶׁקֶט,
וְצוֹחֶקֶת!
ולֹא כְלוּם.
כִּי מִלָּה אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת
הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁל הַטַּבַּעַת
הַטַּבַּעַת שֶׁנָּתְנוּ לִי שְׁלֹשֶׁת הַגַּמָּדִים
הַיְדִידִים
לָחַשְׁתִּי
וּמִיָּד בָּא הַיָּרֵחַ עִם שְׁנֵי כּוֹכָבִים,
וּמִיָּד גֵּרְשׁוּ אֶת כָּל הַזְּאֵבִים.
וְעוֹד מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי,
וְעַד שָׁלשׁ סָפַרְתִּי
וּלְפָנַי מֶרְכָּבָה!
וְהַמֶּרְכָּבָה כֻּלָּה
זְכוּכִית צְלוּלָה,
וּבַמֶּרְכָּבָה הוֹשִׁיבוּנִי,
וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!
וְהַבַּיִת רֵיק.
אֵין אִישׁ בָּא,
אֵין אִישׁ צוֹחֵק.
אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי!
אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי:
זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר
יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…3
בשיר מבקשת הילדה מהירח – לא מהאב או מהאם – לספר לה סיפור. נראה שהיא עושה זאת לא רק משום שהיא אינה מפחדת מהירח (כמו הילד בשירו של גפן) אלא משום ש"אִמָּא אֵינֶנָּה וְאַבָּא הָלַךְ וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל־כָּךְ". מכאן מובנית גם בקשתה־דרישתה "ספר לי סיפור שמח", הקפדה שאינה מופיעה בשני השירים הקודמים, שאינם מתייחסים כאמור לאופי הסיפור אלא לזיקה המשפחתית הנוצרת בעת הקראתו4. הירח הוא תחליף לדמות האב – זה שמציב גבולות, זה שצריך לשכנעו לספר סיפור על אף עייפותו הגופנית וחוסר סבלנותו (כמו בשירה של הראל5), זה שקרבתו היא הסיבה האמיתית לכל הבקשות.
בעולם הסיפורים הופכת הילדה הבודדה לגיבורת כל האגדות – עלילות מקובלות (בת מלך) ומסעירות (להקת זאבים רעבים) – אך היא שמחה ומאושרת משום שהיא מחזיקה בידה טבעת ולחש מכושף, ייצוגים לכוח שיש לה על גורלה. בעזרתם תינצל תמיד מכל מצב וצרה אליהם היא נקלעת בעולם הסיפורים, לא משנה כמה חמורים או מפחידים הם עשויים להיות6. רק כשהיא מוחזרת הביתה, אל המציאות, נשלל ממנה הכוח העוצמתי הזה, כוח השליטה על חייה. העצבות והבדידות גדולות כל־כך עד שכעת היא מצטערת על חסרונם של הגורמים האחראיים – לא רק על הדברים הטובים ("אֵין אִישׁ בָּא, אֵין אִישׁ צוֹחֵק") אלא אפילו על העדרם של האיסורים והמגבלות ("אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי! אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי: זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר…").
שלא כמו בשיריהם של גפן והראל, הפעם הילדה מבקשת מהירח שיספר לה סיפור מסוים מאוד, סיפור הנוגע אליה באופן אישי ("וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע, סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…"). בעולם של לבד מוחלט ועצוב, הילדה מבקשת להנכיח את עצמה לעצמה, אולי להעניק בכך תוקף לממשותה, באופן שאינו מתאפשר בדרך אחרת, משום שהבית "רֵיק כָּל־כָּךְ – כָּל־כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת".
את הילדה הבודדה הזאת אין איש רואה, אין איש מרגיש, אין איש אוהב.
לילדה הבודדה הזאת אין שום אב שיספר שום סיפור.
התבנית המשפחתית (אבא – בן, אבא – בת) ושינוייה (ירח – ילדה בודדה) אינה מתממשת בשירו של יובל דור, סיפור קטן. כאן המערך המשפחתי נבנה במסגרת השיר עצמו:
סיפור קטן יושב בפינה
מחפש לו גיבור וגם גיבורה
להתחיל את עצמו בצורה מפתיעה
שידעו עליו בכל השכונה
סיפור קטן נולד לא מזמן
ועדיין לא הגיע לגן
מחפש לעצמו הרפתקה משונה
לאכול אותה לפני השינה
סיפור קטן מצא סיפורה
הם יצאו לטיול
שום דבר לא קרה
ולפתע מצאו כריכה ישנה
נכנסו ולתוכה ו… הופ
שיר יצא
בשיר זה אין בדידות ואין רצון לקרבה. כאן הסיפור רוצה לכבוש את העולם, לגלות דברים חדשים, ליצור משהו חדש מעצמו, משפחה משלו – גיבור וגיבורה, סיפור קטן וסיפורה.
שירו של יהונתן גפן ושירה של נירה הראל עומדים על חשיבותו של האב כמי שהסיפור משני לו. הסיפור הוא האמתלה ליצירת קשר, להבאת האב אל עולמו של הילד, לחוויה משותפת של יחד.
בשירו של יובל דור הסיפור מבקש ליצור המשכיות משלו, מורשת שתתגלגל הלאה.
רק שירה של ילן שטקליס שומר על תבניתו המסורתית־משהו של הסיפור – בריחה לעולם אחר, יצירת קיום שלם, קסום, יפה וטוב, מקום שבו הכול אפשרי ושמח, בית שבו ניתן לחוש הגנה וחום, ביטחון וקירבה.
""ספר לי סיפור!" זו הבקשה המוכרת כל־כך לכל אב ואם, לכל מבוגר הבא במגע עם ילדים. לצד האוצר הסיפורי המקובל והפופולארי, העומד לרשותם של המספרים ושל הקוראים הצעירים, מצוי אוצר שני של סיפורים, פופולרי אולי פחות, אבל העשוי להעניק לקוראים בו הנאה וחוויה מעשירות אולי יותר; הלוא הוא אוצר הסיפורת השירית.
השיר הסיפורי מתאר התרחשות דרמאטית והוא כתוב בשורות קצובות ומחורזות – לרוב בלשון מוגבהת, המשובצת תיאורים ציוריים ומטבעות־לשון בלתי שגרתיות. הסגולות הללו משרות אווירה קסומה על היצירה, והנאתו של הילד כפולה אפוא: הנאה מן הסיפור המושך וגם מצורתו החגיגית. היצירה נקלטת כשלמות, והיא נקבעת בזכרונו ממש כפי שנכתבה – על שורותיה הקצובות וסגנונה הפיוטי."7
מבוגרים כותבים את עצמם כדי לתווך את עצמם לעצמם.
ילדים משתמשים בסיפורים כדי לתווך את עצמם לסביבה ובפרט לזו הקרובה אליהם ביותר.
סיפור תמיד יוצא וחוזר אל העולם המוכר, העוטף והרצוי.
בסופו של דבר, מרהיבות ומרתקות ככל שתהיינה, גם ההרפתקאות המסעירות ביותר נותרות משניות למה שבאמת שחשוב – קרבה, משפחה, אהבה.