מסירה וסיפור מסירה – הבדלים מקראיים
מסירה וסיפור מסירה – הבדלים מקראיים
יש מסרים המועברים באופן ישיר: חד־המשמעות החותכת שלהם אינה יכולה להסתמך על פרשנויות מתפצלות;
יש רעיונות המובעים באופן עקיף: המורכבות שבהם יכולה להתממש רק בדרכים צדדיות;
ויש מסרים ורעיונות המובעים בצורה של הנגדה זה לזה, כשסתירה שביניהן חושפת כוונה עמוקה יותר מכפי שיכולה לעשות הצגה גלויה או מאגפת.
ההבדלים במקרים כאלה מספרים סיפור רחב הרבה יותר מרצף של אי־דיוקים.
המספר המקראי בסיפור גן העדן מתאר את ציווי האיסור על האכילה מעץ הדעת כך: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז – יז). אותו מספר מביא מאוחר יותר את דבריה של האשה אל הנחש, האומרת כי "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג, ב – ג).
הבדל הגרסאות פותח פתח לפרשנויות רבות1 המנסות להסביר את פשר הסתירה (וליתר דיוק – ההוספה) שבין דברי המקרא לדבריה של חווה. מפשוטם של דברים ובהתייחסות למילים אותן היא אומרת (או לא אומרת) ניכר כי חווה אינה מזהה כל ייחודיות בעץ הדעת למעט העובדה שהוזהרה, יחד עם אדם, שלא לאכול ממנו. דבריה מנוסחים כתשובה מנומקת הנעדרת סקרנות אישית כלפי העץ האסור. הציווי מוחשי וההפנמה כי מסוכן לאכול ממנו הושרשו כראוי אך מעבר לכך אין כל עניין או רצון להתקרב ולתהות אחר מה שאין לגשת אליו.
הוספת והרחבת האיסור בדבריה של חווה היא שפותחת פתח לנחש להיכנס ולערער על הקיים, כך שבלעדי ההבדל שבין שתי הגרסאות לא הייתה נולדת הטעות שהובילה להפרת הצו שהסתיימה באכילה אסורה מעץ הדעת.
גם הבדלי הגרסאות שמביע עבד אברהם בשליחותו למציאת כלה ליצחק – בין ההוראות שנמסרו לו על ידי אדונו אברהם לבין הסיפור על אודותיהם ללבן ומשפחתו, לאחר פגישתו עם רבקה ליד הבאר – חושפים טפח אישיותי רב־פנים בשליח־השדכן המומלח ועלום השם.
על דברי המקרא "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א) מוסיף העבד עוד כהנה וכהנה עושר ונכסים – "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית כד, לה), פאר הנועד ללא ספק להדרת אדונו וליצירת רושם נכבד ועוצמתי, כזה הצייר תמונה זוהרת של עושר כבד מצד אבי המשפחה המשתדכת.
כששולח אברהם את עבדו אל שליחותו בחרן, הוא משביעו שלא ייקח לבנו אשה "מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" (בראשית כד, ג). לעומת זאת, במסירת הדברים לאבי הכלה המיועדת, מחליף העבד את המילה "בקרבו" במילה "בארצו" ("וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ" בראשית כד, לז) – התייחסות המעמעמת את הדגש הדחוף שלא להשתדך עם בנות הכנעני דווקא ומציבה אותו במקום אחר – במשימת החיפוש, לכבודה ולתפארתה של המשפחה המיוחסת.
העבד גם מחליף את המילים "ארצי" ו"מולדתי" ("כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" בראשית כד, ד) ב"בית אבי" ו"משפחתי" ("אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" בראשית כד, לח), החלפה מציגה את חיפושו כממוקד במשפחת לבן על ידי כך שהיא משווה לו נימה אישית ופרטנית במובהק (ממשפחתי שלי תיקח ולא ממשפחות אחרות) בשונה מהדברים שנאמרו בפועל.
מסיבה זו העבד גם אינו מספר על האפשרויות שנדו בהרחבה במקרה של סירוב אפשרי אלא מעמיד את פני הדברים כמצב אל־כשל: ה' יצליח את דרכו במשימתו2, לרבות במחשבותיו3 וזוהי עובדה ניצחת שאין לערער אחריה.
השוני המוקפד שבין הכלל ("וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם") לפרט ("הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב"), הצניעות שבמחשבת בקשתו לרבקה ("הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה") לעומת בקשתו הצנועה בפועל ("הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ") והמרת "הַגְמִיאִינִי", הנחפזת להדביק את זריזותה של רבקה, ב"הַשְׁקִינִי נָא" המיושב4 מעידים כולם על הפער שבין מה שאירע בפועל לבין הרושם שביקש עבד אברהם לייצר על שאירע בפועל (מגמה המשנה גם את חלופת סדר המאורעות ביחס להענקת התכשיטים לרבקה ושאילת שמה ומוצאה5).
על מנת שתצלח המשימה אסור לדברים להימסר כהווייתם. ההבדל שבין דברי אברהם לדברי העבד ללבן מסביר את שיקול דעתו של זה שנדרש "לסגור עסקה" בפלפול מחוכם וחושף, כיוון שכך, הרבה מאישיותו שלו על אף שלא נאמר עליו דבר וחצי דבר (אפילו שמו אינו נמסר).
דקות הבחנה שכזו ניכרת גם בדברי יעקב ליצחק, עת הוא מתחפש לעשו אחיו ובא ליטול הברכות שיועדו לו:
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית כז, א – ד).
רבקה, המשדלת את בנה יעקב להתחפש לאחיו, מסכמת את שאירע בין יצחק ועשו במשפט "הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי" (בראשית כז, ז). ברם, כשמגיע יעקב לפני יצחק, הוא חוזר במדויק על מילותיו של יצחק כפי שנאמרו לעשו, מילים שלא שמע יעקב מרבקה אמו – "עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, יט). גם עשו, לאחר שחזר מן הציד, פונה אל אביו באותן המילים – "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, לא). עשו, שנכח באותו מעמד, מבקש לשמר בדבקות את דברי אביו כדי לזכות בברכתו. יעקב, על אף שלא נכח, מדייק באופן שלא היה יכול לעשות לו היה מסתמך אך ורק על הדברים ששמע מאמו. בחירת המילים המסוימת הזו, המהווה סתירה בין מה שנמסר לו לבין מה שהוא בוחר לומר, מעידה אפוא כי רבקה לא הייתה יחידה אשר ששמעה את דברי יצחק אל עשו, עובדה הפותחת צוהר חדש להתנהלותו של יעקב בפרשה.
הסיפור על רדת בני יעקב למצרים והורדת בנימין בפרט בעת הרעב בארץ (בראשית מ"ב – מ"ד) מעניין במיוחד משום שהוא מציג שלושה מספרים שונים המעומתים כביכול זה מול זה: המספר המקראי, יהודה המספר את הקורות לאביו יעקב ויהודה המספר את הקורות לשליט מצרים, הלוא הוא יוסף. על פניו מדובר בשני מספרים, שהרי יהודה הינו אדם אחד, אולם האופן שבו הוא משנה, מעמיק ומרחיב את דבריו (פעם בפני אביו ופעם בפני יוסף) מעמיד אותו כמספר שונה בכל הזדמנות, גם אם זהותו עודנה זהה.
כשיורדים האחים לשבור אוכל, מתעמת עמם יוסף ומאשימם בהיותם מרגלים. תשובתם היא: "לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. […] שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (בראשית מב, י – יג).
מובן שהאחים דוברי אמת: הם באו להשיג אוכל; הם כולם בני אב אחד (ולא אם אחת); הם אינם מרגלים; הם שניים־עשר במספר, כשבן הזקונים נותר עם אביהם ואילו אחיו־אחיהם איננו. כמעט כל מילה בהסבר זה מדודה ומנומקת, משום שהיא מציעה נימוק, רקע ומידע אישי המבקשים להפיג את חששו של שליט מצרים עליהם – להוציא את החזרה על "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד" ו"אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד", שלכאורה אינה מחדשת דבר.
שליט מצרים, הלוא הוא יוסף, מתנה את כנות הצהרותיהם של האחים בהבאת אחיהם הקטן. ציווי זה יכול להצטייר כמשולל היגיון בעיני האחים (שהרי מה יש בכוחו של אח זה להוסיף או לגרוע מאמינותם?) ובכל זאת אין הם מערערים אחריו אלא מוסרים את הדרישה כהווייתה ליעקב והוא, כמצופה, מסרב להניח להם ליטול את בנימין ולחזור עמו למצרים.
כשמלאי המזון נגמר מבקש יעקב מבניו לרדת ולהשיג אוכל בשנית אך יהודה משיב־מזכיר לו כי האיש6 השביע אותם בלשון עדות שלא לשוב אליו ללא אחיהם. יהודה משנה את נוסח הדברים בדוברו אל אביו שכן דבריו המדויקים של השליט היו: "חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. […] וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ" (בראשית מב, טו – יט), בעוד שיהודה חוזר פעמיים על נוסח שלא נאמר: "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. […] כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם" (בראשית מג, ג – ה).
הבאת האח הקטן, על פי התניית האיש־השליט, נועדה לזכות את האחים מאשמת הריגול;
הבאת האח הקטן, על פי דברי יהודה, הופכת לתנאי שבלעדיו לא יוכלו האחים לשוב למצרים.
החלפה זו הינה נבונה והגיונית: עניין הריגול אינו חשוב ליעקב, שהרי האוכל הוא צורך השעה ומובן שהוא יודע כי בניו אינם מרגלים. לכן, כשהוא נדרש (שוב) למלאי מזון כדי לצלוח את שנות הרעב בארץ, דואג יהודה להבהיר לו כי אפשרות כזו תיתכן בתנאים מסוימים מאוד, הנוגעים לדרישה שקודם דחה על הסף וסירב להכיר בה.
יעקב מאשים את בניו כי גילו לשליט מצרים את קיומו של אחיהם הנוסף, אולם הלכה למעשה סיפרו האחים על קיומם של שני האחים הנוספים־חסרים כדי לשכנעו, כאמור, באמיתות זהותם. יהודה אינו מציין עובדה זו כשהוא מסביר ליעקב את מניעי הגילוי. במקום זאת הוא טוען (ומצטדק) כי הייתה זו שאלתו המפורשת של השליט – יוזמה שבאה לחלוטין ממנו: "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם" (בראשית מג, ז)7.
טיעונו של יהודה בא בסתירה מוחלטת לדברי המספר המקראי בפרק מ"ב ומצייר תמונת מצב שונה לגמרי, לפיה שליט מצרים גילה התעניינות אישית במצבם המשפחתי של האחים, לרבות במצבם של אביהם ואחיהם הנוסף. איזו סיבה יש לשליט מצרים לשאול אנשים החשודים בריגול שאלה ממוקדת כדוגמת האם אביהם עודנו חי והאם יש להם אח נוסף, על אף שהם עומדים לפניו כקבוצה אחת של עשרה אחים?
יהודה אינו מתעכב על תהיה זו8 ומובן שאינו מספק הסבר עליה (אולי כדי לא לעורר שאלות מצד יעקב) אלא ממשיך להיתמם ולתהות כיצד היו האחים אמורים לדעת כי תשובותיהם על שאלותיו תוליד את ההתניה בדבר הורדת בנימין למצרים?
לעומת זאת, כשמתייצב יהודה בפני שליט מצרים הוא טוען בפניו: "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי" (בראשית מד, יט – כג).
מובן מאליו כי יהודה, בעומדו בפני (מי שהוא מאמין להיות) שליט מצרים, לא יעלה בדעתו לשקר או לומר חצאי אמיתות, וודאי שלא בפני מי שנכח – ודיבר – באותו האירוע. יראת המלכות, המעמד והנחיצות בהשגת אוכל מסכלים כל אפשרות לרמייה, ולו הקלה שבקלות. לאור זאת, יש מקום להניח כי המספר המקראי בפרק מ"ב הוא שלא דייק בדברים והשמיט מדברי יוסף אל אחיו9. מדוע?
כפי שחזר בדבריו אל אביו על המשפט "לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם" כך חוזר יהודה בפני שליט מצרים על דברי השליט עצמו – "אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי" (בראשית מד, כג). הוא אף מקפיד לצטט בפניו בדיוק את דברי יעקב "שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (בראשית מג, ב; בראשית מד, כה) אך מוסיף עליהם מידע שלא מסר אביו באותו מעמד: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (בראשית מד, כז – כט)10.
הכפילות העקבית של יהודה חוזרת גם לגבי הביטוי "ביגון שאולה", כשהוא מדגיש בפני יוסף "וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (בראשית מד, לא) על אף שבפועל משתמש יעקב בביטוי אחר לגמרי – "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (בראשית מג, יד).
חילופי הגרסאות בדברי יהודה בנויים כמארג מחוכם המבקש לפרוט על נימי נפשו של שליט מצרים. ההתמקדות באסונות שפקדו את אבי המשפחה והצגת תיאור קורות באופן טעון כל־כך יוצרים רושם חזק יותר מהעובדות בשטח. יהודה יודע כיצד לדבר ולשכנע משום שהוא מבין את פעולת הדברים הנאמרים על נפש המאזין. הרחבתו הציורית בהיבטים הרגשיים וצמצמו (עד כדי השמטה) היבטים עובדתיים אחרים, העלולים לצער ולהסיט את תשומת הלב לאפיקים לא רצויים, משנים את העובדות בהתאם לנחיצות, והכול תחת מסירות עילאית והפגנת כבוד מאופקת. דווקא הודות לסתירות המכוונות שבדבריו מתגלה יהודה כמי שניחן ביכולת "לקרוא את החדר" ובפרט את האדם הניצב מולו, לא משנה מהי דרגת היראה החוצצת ביניהם מבחינה משפחתית ומעמדית, כדי להשיג את המטרה שברצונו להשיג.
כדי להילחץ ממצב הביש שמעמיד שליט מצרים נדרש מתכנן רב־תושיה, היודע כיצד לשכנע אנשים לבחור בהחלטה הנכונה והמושכלת, בניגוד לשיקול דעתם ותחושותיהם בנידון. הוא שולט במצב בנועם אך ביד רמה, מקשיב תחילה ורק אחר כך פועל, מנצל את העובדות לתועלתו ומגמיש אותן במידת הצורך, בהתאם לנסיבות האירועים.
לו היה בוחר המספר המקראי לספר על אודות תכונותיו אלה של יהודה (או על תחושותיה של חווה, תכנוניו של עבד אברהם והאזנתו של יעקב), הרושם היה משמעותי הרבה פחות ונדיף הרבה יותר.
כדי להבין את התחכום צריך ללכת בדרכים שהוא יוצר, לצלול לעומק המחשבה ולזהות את הפניות הכמו בלתי מורגשות שבדרך.
באופן זה הופכים הקוראים והקוראות לחלק מן הסיפור, שותפים למסע הממחיש באופן מרהיב את היקף ורוח הדברים, באופן ששום תיאור, מפורש וקולע ככל שיהיה, לא יוכל להיטיב לעשות לעולם.