רציתי לספר לך שקראתי ספר שלא חשוב במיוחד לציין את שמו, כי הוא פשוט חסר חשיבות, אבל ממש במקום – כי קראתי אותו אחרי ולפני ספרים "כבדים" שהתכנסו לצורך המיזם המיוחד שאני מתכננת לך (הכיני את הבלונים) וביקשתי איזו אתנחתא.
ידעתי שהספר יעשה את העבודה, בלי סיבוכים מורכבים ובלי להשאיר שום משקע אחריו. צדקתי. זה היה ספר סתמי לחלוטין. אם לא הסופר המפורסם, לא מפרסמים אותו. אפילו סוף הגון אין לו! זה פשוט נגמר פתאום, כאילו לא הייתה בו מעולם תסבוכת מורכבת עד אימה.
מה שכן – הוא עורר אותי לחשוב.
כשגיבור הספר (למישהו אכפת איך קוראים לו באמת?) מתקבל לעבודה במשרד עורכי דין, שקוטל אנשים בעבודות סביב השעון ובחיובים סביב השעות, הוא יוצא כנגד השיטה וכנגד ההיגיון המעוות שהוליד אותה (ראי ערך: הסגידה לעגל הזהב והאפשרות האין־סופית להתעשר עוד ועוד, ואז קצת יותר).
הספר הזה ראה אור בשנת 2009 ועכשיו אפשר לומר שהתופעה הקצינה מעל ומעבר לכל היגיון: עם כל המודעות שצריך גם זמן פנוי (שימי לב להתקדמות), כל פעם מתווספים עוד ועוד יעדים ודרישות ומחויבויות שגורמים לכולם לעבוד כל הזמן, כמו משוגעים. הם לא מרוויחים בהכרח – יכול להיות שהם פשוט עובדים קשה מדי בשביל זה – אבל לאף אחד אין אף פעם זמן לשום דבר. רק קראי את כל העצות שהמומחים על דעת עצמם נותנים לכולם כל הזמן: איך להשתלט על כל המטלות הבלתי אפשריות של חיי היומיום – המדריך לתמנון המצוי.
בכל אופן השבוע – או בעצם בשבוע שעבר – זה פשוט פקע אצלי.
קראתי ריאיון עם לילך אשר טופילסקי, שהתמנתה למנכ"לית בנק דיסקונט. זה לא הריאיון הראשון שאני קוראת על נשים מוצלחות מסוגה. גם יעל אנדורן, מנכ"לית האוצר והמנכ"לית החדשה של הריבוע הכחול, לימור גרנות, הן דוגמאות לנשים מוצלחות מאוד, שעובדות קשה מאוד ומסביב לשעון. אבל עכשיו, בריאיון עם לילך אשר טופילסקי, שמגיעה לעבודה בשמונה בבוקר וחוזרת הביתה בתשע בערב ואחר כך עוד עובדת על המחשב עד שהיא קורסת בחצות, פתאום הפסקתי להתרגש מההצלחה המסחררת ופשוט הבטתי בה עם שאלה אחת מנקרת: תגידי, לא נסחפת קצת?
כמישהו רצה לתת ללימור גרנות מחמאה, הוא אמר עליה שגם כשהיא נמצאת עם הילדים ומתקשרים אליה בענייני עבודה, היא עונה מיד או חוזרת מיד, ובכל מקרה היא תמיד קשובה ועניינית. ואני רק חשבתי – זו אמורה הייתה להיות מחמאה? זהו דגם המופת? הרגע היפה של לילך אשר טופילסקי השנה היה כשהיא יצאה לחופשה עם בעלה: לא ההצלחות בבנק, לא המינוי, לא הכבוד והכסף שהכפיל את עצמו. רק העובדה שהיא יצאה לחופשה עם בעלה ושמה לב שאפילו הנשימה שלה הפכה אחרת.
מי כמוך יודעת שאני דוגלת במסירות לעבודה. אולי לא "לעבודה" כמושג מופשט כמו לעשייה. יש משהו בזה שאדם מחויב למה שהוא עושה: הרצינות שלו, ההתמדה שלו, הרצון שלו להיות יותר מעוד מישהו שמעביר את הזמן – זה מעניק יותר משמעות ממה שעשייה אגבית יכולה לנסוך. זה יוצק תוכן לזמן ולתהליך, כמו גם לתוצאה הסופית. אלא שאם פעם העבודה הייתה משהו שמישהו עשה כדי להתפרנס, פשוט כדי שהוא יוכל לחיות, עכשיו היא הפכה גם למשהו שמישהו עושה כדי להיות חשוב. גם אני קראתי את הכתבה על זו שהתפטרה מהמשרה הבכירה בממשל ארה"ב כי זה השתלט על חייה. כולם ביקרו אותה על המהלך, כאילו בחירתה לבלות יותר זמן עם המשפחה היא רעיון אווילי ומיושן, והתעוזה להסכים להרוויח פחות או להפסיד עמדת כוח בשביל מטרה אחרת גרמה לה להצטייר כמישהי שבחרה לחזור לימי עקרת הבית המשמימים, כשלמעשה היא פשוט חזרה לתפקידה הקודם, שגם בו אין לי מושג איך היא מספיקה להגיע בכלל הביתה כדי לבלות עם הילדים.
עכשיו, עם לילך אשר טופליסקי, בכתבת שער בליידי גלובס שאמורה להיות כל־כך מחמיאה ומפרגנת (ובצדק), מצאתי את עצמי פשוט מתקשה נואשות להתפעל. נכון, היא תרוויח משכורת נפלאה, אבל באיזה מחיר?
היא חיה בעבודה שלה. זו לא מליצה או הגזמה: אם את עובדת שש עשרה שעות מתוך עשרים וארבע השעות שהוקצו לך, את חיה בעבודה.
זה אפילו לא עבד. זה פשוט רובוט מודרני.
והשאלה היא – בשביל מה?
זה השחרור? זו מהות העצמאות הנשית? להשתעבד למשרד במקום לבית? למחשב במקום לכלים? שעבוד הוא לא שעבוד בכל מקרה, אף על פי שלפעמים הוא נראה אולי יותר נוח, מעוצב ומאתגר מחשבתית?
צפיתי פעם בסרט עם לורה ליני, שגילמה בת נרקומנית של שופטת מכובדת מאוד. באחת התמונות לורה מטיחה באימה: תמיד התגאית כל־כך בעבודה שחזרת לעבודה מיד אחרי חופשת הלידה, אבל מה איתי? לא רצית להישאר איתי קצת יותר זמן? אני לא הייתי חשובה מספיק.
וכן, יכול להיות שחופשת לידה זה לא לכולן, אבל חשבתי על הסרט ההוא כשקראתי על עוד מישהי שחזרה לעבוד בתוך חופשת הלידה שלה. ונכון ש"חופשה" היא לא המילה הנכונה לתאר את התקופה שלאחר הלידה ושבעבודה אולי קל יותר "להסתדר", אבל השאלה הנשאלת היא: איך נוצרה מציאות כזו, שבה החיים שמחוץ לעבודה נראים קשים יותר ומעניינים פחות מהחיים בתוכה?
באותו גיליון של ליידי גלובוס התפרסם ריאיון עם הילה פז, שהקימה חברת הזנק מוצלחת ועובדת בעצמה קשה עד בלי די. הילה פז מעידה ששום אימא לילדים, חרוצה ככל שתהיה, לא תוכל להתחרות בקצב העבודה שלה, שמתחיל ברגע שהיא פוקחת עיניים ומסתיים כשהיא הולכת לישון. יש לציין מיד שהילה פז היא בחורה בת עשרים ושלוש, שנמצאת במקום שבו היא יכולה להקדיש את עצמה למה שמעניין ומאתגר אותה. אבל מה עם התקופות האחרות? להן לא מגיע אתגר ועניין, רק כיוון שהמשוואה נעשתה קצת יותר מלאה?
זה תקף גם למנהלים גברים, כמובן. האם באמת לא יימצא המנהל שיעדיף להרוויח שלושה וחצי מיליון שקל לשנה במקום ארבעה כדי להעסיק עוד סגן או עוזר אישי שיעשה את השליש החסר, שיעניק למנהל עוד זמן עם המשפחה ולסגן / עוזר אישי מקום עבודה שבו יוכל להתפרנס בכבוד?
אנחנו עסוקים תמיד בלגנות את תרבות ההערצה הקלוקלת של כוכבי בידור וידוענים סתמיים, אבל ההערצה לאנשי עסקים ששקועים כל כולם בעיסוקם הבלתי פוסק מרוחה עדיין בכל העיתונים והירחונים כאילו שהיא הדבר הנכסף והחשוב ביותר, שכולם צריכים לייחל אליו.
מה שמעניין באמת הוא, שעל העבודה עצמה אף אחד לא מדבר. היא אפורה מדי ושגרתית מדי ומעשית מדי מכדי להתפאר בה.
אני לא חושבת ששעות העבודה המטורפות, כפי שהספר מגנה בביקורתיות כה רבה, הן מדד להצלחה או רמת משכל או הערכה. להפך. הן מדד לגרגרנות ששום דבר לא יוכל למלא אותה.
כולם עסוקים כל הזמן בלמכור משהו למישהו, בלהרוויח עוד שקל, עוד תשומת לב, עוד תגובה אוהדת.
אי אפשר להיות מוצלחים גם כשלא עובדים?
לא "לא עובדים בכלל" אלא רק לא כל הזמן.
אי אפשר לחשוב על זה גם?
לפני ששוברים את הכלים כי הגיעו מים עד נפש?
לא למדנו כבר שדברים הם לא איך שהם נראים?
כל טוב,
גתית