כשעשירים מתחפשים לבני אדם
כשעשירים מתחפשים לבני אדם
בן המלך והעני, סיפורו המפורסם של מארק טווין1, מספר על שני נערים – צעיר עני בשם טום קנטי ויורש העצר, הנסיך אדוארד – הנפגשים יום אחד, מגלים כי הם דומים דמיון ניכר זה לזה ומחליטים להתחלף בזהותם: הנסיך הופך לנער רחוב והצעיר העני זוכה להתענג על מותרות חצר המלוכה. מעבר להנאה הנגזרת מהתחפשות רגעית למישהו אחר, יתרונו של החילוף בין טום ואדוארד הוא בנקודת המבט החדשה שהם זוכים לאמץ, שעה שהם מפסיקים לרגע להיות הם עצמם, בין גבולות העולם אותו התרגלו להכיר.
סיפוריו של או. הנרי, שורת אבק הלְבֵנָה2 ואלף דולר3, אמנם אינם מציעים לגיבוריהם אפשרות להתחלף ולחיות את חייו של אדם אחר. אולם – בדומה לבן המלך והעני – הם בנויים על רעיון ההתחפשות, המאפשר הצצה רגעית אל מחוץ לעצמם, הצצה שהינה בעלת השלכות גורליות לחיים, אותם ישובו לחיות, בסיומה. רק כשגיבורי הסיפורים משתחררים מהתווית המתלווה להונם, מתאפשר להם לחוות את המציאות ללא מתווכים כלכליים ולחשוף – גם אם שלא מדעתם – את אישיותם האמיתית, כפי שלא היה מתאפשר לעולם בכל דרך אחרת.
אלכסנדר בלינקר נולד לכסף; כיורש יחידי להון עתק, המוסיף להתעצם תחת טיפולו המסור של עורך הדין אולדפורט, אין הוא צריך לעמול ולו רגע אחד בחייו. ימיו מלאים בטיולי כרכרות ומרוצי מכוניות4, נסיעה מאתר נופש לאתר נופש ובעיקר הצגת חוסר שביעות רצון, כל אימת שנדרש ממנו לטרוח בעשייה כל שהיא – יהיה זה גילוח או עניין עסקי, כגון חתימת שמו על צרור מסמכים משפטים.
אלכסנדר בלינקר פשוט אינו אוהב להתאמץ.
עורך הדין אולדפורט, שהינו גם ידיד המשפחה, מודע היטב לחסרונות בן חסותו אולם נאמנותו נתונה לא רק לזכר חברו המנוח, אביו של אלכסנדר, אלא גם לערכים שמעבר לרווחיות חומרית גרידא. אולדפורט משתדל לערב את הצעיר המפונק בעסקיו, להביא לידיעתו לא רק את היקף הונו העצום אלא גם את היבטי "הצדק האנושיים"5 הנגזרים ממנו. הוא מבקש להתייחס לגורלם ורווחתם של עשרות האנשים המתגוררים בבתי הדירות למגורים תחת חסותו6, אך אלכסנדר נותר (רק) משועשע מהרעיון ומהכסף שמסוגלים בניינים "בלתי הולמים"7 אלה להפיק עבורו – ותו לאו.
מתוך אילוץ עסקי, הכופה עליו להישאר לילה נוסף בעיר שכל העשירים עזבוה זה מכבר, מחליט אלכסנדר לבלות מספר שעות בקוני איילנד. על המעבורת הוא פוגש בנערה יפיפייה, פלורנס, השובה את עיניו וליבו ויחד הם מבלים את המשכו של היום.
קוני איילנד היא הניגוד המושלם לאנינות, לנימוס המרוחק ולחוש הטעם המשובח שמילאו את חיי התפנוקים של אלכסנדר בלינקר; כשהוא סועד במועדון החברה היוקרתי, אף שמרן מזדקן אינו מעיז להפריע את מנוחתו. גם המנהל מקפיד לצחוק מבדיחותיו רק עד גובה נעימת הקול המותרת. אולם כשהוא מגיע לקוני איילנד, הוא נרמס ונדחף בצפיפות על ידי ערב־רב קולני, השואג באוזניו בשאון מפלי הניאגרה. המראות, הקולות והעיצוב ההמוני והזול מכים בו בתדהמה תרבותית, אך כשהוא מתאושש ממנה, הוא מגלה לפתע את יופיים הקסום של החיים האמיתיים8.
בדרכם חזרה אל העיר, חווים אלכסנדר ופלורנס חוויה מטלטלת, כאשר אונית קיטור מתנגשת במעבורת ומאיימת להטביעה. בסערת הרגשות מתוודה בלינקר בפרץ כנות לא אופייני על אהבתו העזה לפלורנס ומבקש לשזור את חייו בחיי הנערה שזה עתה פגש. פלורנס, למרבה הפלא, נותרת שלווה ורגועה. "זה מה שכולם אומרים" היא אומרת, וקולה מפוכח ובלתי נרגש בעליל.
""אל תאמרי זאת שוב," אמר בלינקר בנימה שגרמה לה להסתכל בו בהפתעה כנה.
"מדוע שלא אומר זאת?" היא שאלה בשלווה. "הם כולם אומרים."
"מי אלה "הם"?" הוא שאל, קנאי בפעם הראשונה בחייו.
"הבחורים שאני מכירה."
"את מכירה כל־כך הרבה?"
"נו, טוב, אני לא פרח קיר9," היא ענתה בשלווה ענוותנית.
"היכן את רואה את אותם… אותם גברים? בביתך?"
"כמובן שלא. אני פוגשת אותם בדיוק כפי שפגשתי אותך. לפעמים על הספינה, לפעמים בגן, לפעמים ברחוב. אני שופטת טובה למדי של האופי הגברי. אני יכולה לומר ברגע אחד אם יש סיכוי שהבחור יהפוך להיות חצוף."
"למה את מתכוונת במילה 'חצוף'?"
"ינסה לנשק אותך – אותי, אני מתכוונת."
"האם אחד מהם ניסה זאת?" שאל בלינקר, חושק את שיניו.
"בוודאי. כל הגברים מנסים. אינך יודע זאת?"
"ואת מאפשרת להם?"
"לחלקם. לא לרבים. הם לא ייקחו אותי לשום מקום אם לא אסכים."
היא הפנתה את ראשה והביטה בבלינקר במבט חודר. עיניה היו תמימות כעיניו של ילד. היה מבע תוהה בהן, כמו לא הבינה אותו.
"מה נורא בכך שאני פוגשת בחורים?" היא שאלה בפליאה.
"הכול," הוא ענה, כמעט בפראות. "מדוע את לא מארחת אותם בבית שבו את גרה? האם זה הכרחי לאסוף את טום, דיק והארי ברחובות?"
היא המשיכה למקד בו את עיניה הכנות. "אילו יכולת לראות את המקום שבו אני גרה לא היית שואל זאת. אני גרה בשורת אבק הלְבֵנָה. הם מכנים אותה כך בגלל שהאבק האדום מהלבנים מתפורר על הכול. אני גרה שם למעלה מארבע שנים. אין מקום לארח חברים. אתה לא יכול לאפשר לאף אחד לבוא אל חדרך. מה עוד יש לעשות? בחורה צריכה לצאת כדי לפגוש את הבחורים, לא כן?"
"כן," הוא אמר, בצרידות. "בחורה צריכה לפגוש… צריכה לפגוש את הבחורים…"
"הראשון דיבר איתי ברחוב," היא המשיכה. "רצתי הביתה ובכיתי כל הלילה. אבל אתה מתרגל לזה. אני פוגשת הרבה טיפוסים נחמדים בכנסייה. אני הולכת בימים גשומים ועומדת במסדרון עד שמישהו מופיע עם מטריה. הייתי רוצה שיהיה חדר אורחים, כך שאוכל לבקש ממך להתקשר, מר בלינקר – אתה בטוח שזה לא 'סמית' עכשיו?""10
תגובתו המזועזעת של בלינקר מפתיעה את פלורנס; האופן בו היא חיה ומתנהלת הוא לדידה האפשרות הטבעית והמתבקשת. אך לא כן עבור אלכסנדר. מתוך מפח נפש גדול הוא נפרד ממנה וחוזר, קודר, אל שגרת יומו שכעת איבדה מקסמה הקליל ונטול הדאגה. אולם במציאות זו ממתינה לו הפתעה נוספת: המסמכים עליהם נדרש לחתום היו מסמכי הבעלות של בנייני שורת אבק הלְבֵנָה. אביו המנוח ביקש לבצע שינויים בחוזה השכירות, כך שטרקליני הדירות לא יושכרו לטובת דירה נוספת, והדיירים יוכלו להשתמש בהם כדי לקבל אורחים בצורה מכובדת.
עורך הדין אולדפורט הביא את העניין בפני בלינקר הצעיר כבר לפני חמש שנים, אך בלינקר לא אבה לשמוע. טיול מרכבות קרץ לו יותר.
כעת כבר מאוחר מדי.
עבורו ועבור פלורנס כאחד.
אלף דולר, סיפורו של רוברט גיליאן, אינו שונה מסיפורו של בלינקר. למעשה מדובר כמעט באותו הרעיון: הזדמנות לבצע שינוי משמעותי בחיי האחר והסיכוי־סיכון החמקמק שאפשרות זו תחלוף במחי הוללות קלת דעת, מוחמצת לבלי שוב.
רוברט גיליאן נדרש לבזבז סכום של אלף דולר בהוראת דודו, ספטימוס. כמו אלכסנדר, גם גיליאן הינו יורש יחיד וכמו בלינקר גם הוא מתנהל מול עורך דין, מר טולמן, השולט בענייניו. ברם שעה שענייניו הכספיים של בלינקר מנוהלים בבטחה על ידי אולדפורט הנאמן, נמל המבטחים שלו11, הרי שעניין הוצאת אלף הדולר של גיליאן אינו אלא תרגיל אשר נועד לבחון האם היטיב את דרכיו ההוללות; באם יצלח אותו, יזכה רוברט בהון עתק. באם ייכשל, יעבור ההון לרשותה של בת חסות יתומה, העלמה היידן, שדודו טיפל בה כבת.
בסופו של יום עמוס חיבוטים ולבטים, מבלי לדעת דבר על אודות הסוד, מחליט גיליאן מיוזמתו למסור את אלף הדולר לידיה של אותה הצעירה, "האישה הטובה והיקרה ביותר בעולם"12. לאחר מכן, משהוא מגלה את האמת, מעמיד גיליאן פנים כי נהג בדיוק באופן שיוחס לו: הוא משקר לעורך הדין כי הפסיד את כספו בהתערבות סרת טעם, מוותר בזאת על כל ירושתו העצומה, ומעביר אותה על ידי כך לרשותה של העלמה היידן, כשלו לא נשארת ולו אגורה שחוקה.
בתחילת הסיפור מוצג רוברט כעלם צעיר13 חובב בילויים יקרים, טיפוס שאינו מקדיש מחשבה רבה לכסף אך מיטב לבזבזו. ברם, דמותו מתפתחת ומתעצבת במרוצת העלילה באמצעות נקודות מפגש חשובות עם דמויות המשנה שבסיפור:
ראשון הוא הדוד ספטימוס, איש עשיר ורב־נכסים, אשר הצטייר בעיניי אחיינו כטיפוס תימהוני וגחמני. שמו מובא בזיקה ללוקיוס ספטימיוס קורווס14 – קיסר רומאי שנודע בצוואתו המפורסמת וברודנותו האכזרית15. ארמוז זה עוזר לבסס את השם שיצא לדוד ספטימוס כטיפוס קשה ובלתי חברתי, ואף להטיל ספק בצוואתו הבלתי הגיונית לכאורה16. ספטימוס אינו רואה בעין יפה את נהנתנותו נטולת האחריות של רוברט ועל כן מעמידו בניסיון. עורך דינו טולמן (דמות המשנה השנייה) ממשיך עמדה זו, גם מבלי להביע מפורשות את מורת רוחו. מהות תפקידו מתגלמת בשמו, איש הגבייה17, שהונחה שלא לאפשר לרוברט להמשיך ב"הוללות מחפירה בין שותפים מגונים"18, כפי שנהג עד כה.
שלישי הוא בריסון, חברו למועדון היוקרתי של גיליאן. בריסון המכובד אינו אוהד את קלות דעתו הריקנית של רוברט הצעיר וסולד מעיסוקיו הטיפשיים; "משראה את גיליאן המתקרב, נאנח, הניח את ספרו והסיר את משקפיו […]. "הלוואי והיית מספר [את סיפורך] למישהו בחדר הביליארד […]. יודע אתה מה שונא אני את סיפוריך."19 בריסון מפנה את גיליאן לבקש את עצתה של לוטה לורייר20, השחקנית והבדרנית האהודה. לוטה ההיסטורית21, שהייתה "היקירה הלאומית" והיפיפייה של ברודווי, שמבקריה כינוה בלתי צפויה, מהירת חמה, קנטרנית, עליזה ומרושעת22, מתגלמת היטב בדמותה של לוטה הבדיונית, דמות המשנה הרביעית בסיפור: כשמציע רוברט לרכוש עבורה ענק יקר ערך, היא מגיבה בביטול ומבקשת מתנות אחרות שאין לה כל צורך בהן. שעה שהוא מדבר ומבקש את עצתה, מופנים כל מעייניה אל מועד עלייתה לבמה ואל קנאתה בשחקנית אחרת, שבערב הקודם ענדה תכשיט יקר משלה. בכך מהווה דמותה ייצוג הולם להתנהלותו נטולת המחשבה של רוברט, שאינו מייחס חשיבות לערך הכסף ונוהג תמיד מתוך גחמנות נטולת עומק בכל נושא ועניין.
ארבע דמויות אלו – ספטימוס, טולמן, בריסון ולוטה – מאירים ומבססים את ההיבט השלילי והבלתי ראוי בדמותו של רוברט. על רקע עיצוב החלטי זה תבלוט תחילת השינוי עם הופעתן הצנועה של שתי דמויות חדשות: נהג כרכרה המסיע את גיליאן ברחבי העיר ומוכר עפרונות עיוור. רוברט מבקש את עצתם לבעייתו, והם משיבים לו, כל אחד בתורו, כי את אלף הדולר היו משקיעים באופן שהיה מניב עבורם את הרווח הגדול ביותר. הצעה זו מעוררת את גיליאן לתפוס את אופי המשימה המוטלת עליו באור חדש: לא עוד בזבוז ופזרנות סתמיים, אלא מעשה בעל כוונה ארוכת טווח. תפנית זו מובילה את מחשבותיו אל העלמה היידן.
על אף שאין היא מחזירה לו אהבה תחת אהבתו, פועם ברוברט רצון כן לסייע לנערה שלא נותר לה עוד אדם קרוב בעולם. הוא מוסר לידיה את אלף הדולר, באומרו כי סכום זה יועד עבורה בצוואת דודו המנוח. מעשהו מוכיח את עומק כוונתו רק עם סיומו המפתיע של הסיפור, נוכח ויתורו הנאצל על כל כספי העיזבון, למענה ולטובתה.
רוברט אוהב את העלמה היידן; המספר אינו מגלה מדוע או כמה זמן התמיד רוברט באהבתו וגם על דמותה של העלמה היידן אין הוא מרחיב. הופעתה מסתכמת בשני משפטים בלבד: "קטנה וצנומה הייתה ולבושה שחורים. אך מיד היית מבחין בעיניה"23. פלורנס, במובן זה, זוכה להרבה יותר "זמן מסך" כאשר המספר מאריך לתאר את הופעתה המרהיבה24.
פלורנס הפנטה את בלינקר25 – פשוטו כמשמעו; התנהגותה המחוצפת לפרקים, המודעת היטב ליופייה המסחרר, אינה מוכתמת מצד יהירותה. יש בה, בפלורנס, משהו מרוחה הקסום של העיר שעל שמה היא קרויה.
המפגש עמה מטלטל את עולמו של אלכסנדר אך לא מצליח לחולל בו שינוי של ממש. כשמו26 כן הוא: פנס מהבהב, מאיר לרגע וכבה, לעולם לא לאורך זמן, לעולם לא באור חזק ועקבי. לאחר שגילה את האמת המרה על אודותיה, הוא מבקש לברוח שוב אל "היערות הצפונים", להתרחק מעוצמות ההלם והעליבות בהם נתקל, מבלי לשקול אפילו את מידת אחריותו שלו בנושא.
אלכסנדר מצהיר על אהבתו בפני פלורנס אך נסוג ממנה ברגע שבה המציאות טופחת על פניו. רוברט, על אף ההיצג הקצר והפחות רגשני של אהבתו הכנה, עומד מאחוריה, גם כאשר אהובתו משיבה את פניו ריקם. אין במעשהו זה גחמנות קלת דעת ועל אף שהוא נובע מתוך החלטה רגעית לכאורה, הוא אינו משולל חשיבות, מוסריות או ערך.
על פניו, רוברט גיליאן ואלכסנדר בלינקר חוסים שניהם בצל בטלנות אין־סופית שנקנתה בכספו של קרוב משפחה עשיר, שכבר אינו בין החיים. שניהם הופכים את החשוב לטפל ואת הטפל לרב־משמעות. שניהם תופסים את העולם כמקום של שעשוע בלתי פוסק, הנועד לרווחתם והנאתם27, שבו מגע עם מי שאינו משרת את צרכיהם או מנעים את זמנם אינו אפשרות מעשית בעולמם הנהנתני ושניהם נקראים להתייצב מול אתגר הכרוך במושא אהבתם – אישה צעירה ועניין.
עם זאת ועל אף כל זאת, שניהם מתמודדים עם המצב באופן שונה לגמרי, התמודדות השופכת אור לא רק על בחירותיהם השונות אלא גם, ובעיקר, על מבנה אישיותם:
אלכסנדר בלינקר בחר לעזוב את אהובתו.
רוברט גיליאן בחר לוותר על כל כספו בעבורה28.
מצעיר הולל החי חיים קלים ונטולי דאגות מתגלה גיליאן כאדם שקול ואחראי, המפגין דאגה ואכפתיות לזולת ומפתיע באומץ לב, כדרך שאלכסנדר בלינקר לעולם לא יהיה מסוגל לעשות.
המפגש עם דמויות המשנה בכללותן ועם דמותה של העלמה היידן בפרט חושף בו צד חדש, המתעמת ומכניע את זהותו הקודמת, כשם שהמפגש עם דמויות המשנה ועם דמותה של פלורנס בפרט חושף כי אלכסנדר בלינקר הינו מה שהיה תמיד ולא יותר.
המספר29 הבורא את דמויותיהם, אינו מסתיר את הבוז שהוא רוכש להם – הן מצידו30 והן מצד עורכי הדין המטפלים בעניינם31. ואכן, לכאורה, אל מול אישיותו חמורת הסבר של טולמן ונימת ההוכחה של צוואת ספטימוס, מתחדדת דמותו של רוברט כנער שעשועים חומד לצון – דמיון מופלא לאלכסנדר בלינקר, על מכוניותיו, מרוציו, חברותו במועדן יוקרתי וחוסר האכפתיות הכללי שהוא מפגין ביחס לעולם32.
אך רק לכאורה.
מספר אלף דולר מגלה בדמותו של רוברט רבדים עמוקים, אשר יצאו מהכוח אל הפועל33, הודות למפגשיו עם דמויות המשנה ודמותה של העלמה היידן מעל כולן. מספר שורת אבק הלְבֵנָה מאשש את השטחיות המנוונת באישיותו של אלכסנדר, שלא השתנתה ונדמה גם כי לא תשתנה לעולם34.
אלכסנדר ורוברט אינם פועלים בסיפוריהם באופן הגלוי שבו הם נוהגים לפעול בדרך כלל. העלילה מציעה להם את ההזדמנות לאמץ משהו מהתחפשותם של טום קנטי והנסיך אדוארד, התחפשות אשר יכולה הייתה לאפשר להם לעשות משהו אמיתי בעבור אדם אחר35.
רוברט מנצל את ההזמנות.
אלכסנדר מחמיץ אותה.
כשעשירים מתחפשים לבני אדם ומשילים מעליהם את חזות הכסף כחזות הכול, אישיותם האמיתית יכולה להציג את עצמה כפי שהיא באמת – בלתי נסמכת על כסף, חברה או מעמד.
לטוב או לרע, ברגעים כאלה – בודדים ונדירים ככל שיהיו – היא ניצבת לחלוטין בזכות עצמה.