ילדים בשוק העבודה – זיכרונות מנופצים של ילדות מוחמצת
ילדים בשוק העבודה – זיכרונות מנופצים של ילדות מוחמצת
העבודה היא חיינו.
ראשית, משום שהיא מכלכלת את חיינו, ובאמצעותה נרכשים המזון, הביגוד ויתר צרכינו הכלכליים.
שנית, משום שהיא מאפשרת לנו לקנות את הזמן לנוח רגע, לצאת לחופשה ולחזור, בין מטלה אחת לאחרת.
שלישית, משום שבמישור העקרוני, עבודה היא מה שאנו נדרשים לעשות, כדי שנוכל להוסיף ולהתקיים.
אלא שבמרוצת הזמן, ואולי גם במרוצת הדורות, הפכה העבודה מאמצעי לקיום החיים למרכז החיים, מעִנְיָין של צורך להגדרת זהות. במילים אחרות: מעמל להישג מקצועי.
אולי זו רוח התקופה המודרנית, תקופה שבה האדם הוא המרכז וכל הסובב אותו אינו אלא כלי שרת בדרך להשגת האושר־עושר.
אולי זו פשוט העבודה עצמה, שהפכה מציר בסיסי של כורח לאפשרות ביטוי והגשמה, דרך למיצוי כוחות ולא (רק) משאבים.
מבוגרים יכולים לבחור את הדרך שבה יממשו עצמם; באפשרותם להתפטר מעבודה שאינה הולמת את כישוריהם או להתפשר מפני שיקול תועלתני. ביכולתם להקריב את נוחיותם ורווחתם עד להשגת משרה נכספת או לעבוד ולסבול כל הדרך אל תלוש המשכורת בסוף החודש.
ברוב המקרים, הבחירה בידם.
אך מה בנוגע לילדים?
ילדים שאינם נדרשים לעבוד אך עובדים אף על פי כן?
ילדים במציאות קשה, קשה מאוד, שבה מושגים כמו הגשמה ומיצוי הם כמו חמאה ללחם, שגם הוא אינו בנמצא?
ילדים כמו ונקה ו־ורקה, גיבורי מתה לישון1 ו-ונקה2 לאנטון צ'כוב, שלדידם אין כלל אפשרות למציאות אחרת, מציאות בה לא צריך לעבוד ואפשר פשוט לחיות, בשקט וברוגע, כמו ילדים רגילים בני גילם?
ורקה, נערה בת שלוש עשרה, עֲמֵלה משך כל היום בעבודות הבית ובית המלאכה של הסנדלר, שבביתו היא גרה ובשירותו היא עובדת. סיפורה מתחיל עם תיאור מאורעות הלילה, זמן המיועד על פי רוב לשינה והירגעות. אולם לורקה אין זמן הירגעות שכזה. גם בלילה נדרשת היא לעבוד, נדרשת לטלטל שוב ושוב את עריסת תינוקם של הסנדלר ואשתו, שכל לילה וכל הלילה צורח את עצמו לדעת עד שהוא מאבד את קולו, מצטרד ומוסיף לצרוח.
ורקה מותשת. העולם סביבה מתערפל. בניגוד ליום, אז עליה לרוץ ולהיות בתנועה מתמדת, בלילה היא נדרשת לעמוד על המשמר – להימצא במקום אחד מבלי לזוז. האפשרות לנוח שכביכול ניתנת לה – נשללת ממנה ביד גסה, משום שלורקה הרי אסור לישון. עליה לטלטל את עריסת התינוק ולשיר לו שירי ערש עד שיירגע. אך ורקה היא יצור ביולוגי וכוחה אינו עומד לה להתמיד במשימות תובעניות שכאלה. כך, בעל כורחה, היא נופלת לדמדומים של נים – לא נים, בין ערות לטשטוש, אז עולות לפניה הזיות שונות, נתחים מזיכרונות ילדותה. ורקה רואה "את עצמה בבקתה אפלה, מחניקה. על הרצפה מתגלגל אביה המנוח יפים סטפנוב. היא איננה רואה אותו, אך שומעת כיצד הוא מתהפך במכאוביו וגונח. השבר יציקהו, הוא אומר. הכאב חזק כל כך שאיננו יכול להוציא הגה מפיו, הוא רק מתנשם בכבדות ושיניו מקשקשות […]. האם פלגיה מיהרה אל האחוזה, אל בית האדון, להודיע, שיפים הולך למות. מכבר הלכה, הגיעה, אפוא, השעה שתשוב […] אך הנה קרבה עגלה אל הבית. זה שלח האדון את הרופא הצעיר מהעיר המתארח בביתם."3
אך הרופא אינו יכול להושיע את יפים סטפנוב. עליו להביאו אל בית החולים, שם ינתחוהו לאלתר. הרופא הולך, האדון שולח עגלה, יפים מתכונן ונוסע. ברם כל זה היה כבר מאוחר מדי: "ורקה הולכת היערה ושופכת שם דמעותיה, לפתע חובט מישהו בעורפה בכוח רב כזה, שמצחה מתדפק בעץ הלִבְנָה. היא מרימה את עיניה ורואה לפניה את אדונה הסנדלר. "מה זה מצורעת?" הוא אומר. "הילד בוכה ואת ישנה?""4
עם מות האב הולכות ורקה ואמה אל העיר, למצוא להן עבודה. כך מגיעה ורקה לגיהינום המציאותי הזה, למשרת משרתת בביתו של אדם שגם הוא מחוסר אמצעי קיום, או לפחות, אינו חי חיי עושר ורווחה. אדם גס, המוני, פשוט, כמוהו כאשתו – שני אנשים שעמל היום־יום וטורח השעה מונעים מהם להקדיש זמן, רגישות ותשומת לב לאחר, מצרכים חשובים ולא כלכליים, הנדרשים לבסיסה של כל חברה אנושית. אך האם, בהעדר ממון ופנאי, תהפוך גם המוסריות לעניין של גיאוגרפיה? האם אדם הטרוד בטרדות היום־יום אינו בעל יכולת או סבלנות לעסוק ברגשות, בהבנת מצבו של הזולת העומד לפניו באותה המצוקה? האם עליו לשרוד קודם ולאחר מכן "כל השאר"? ולמי יש זמן ל"כל השאר" כשמלאכת ההישרדות הראשונית הינה כה קשה ותובענית?
בערבו השני של הסיפור, הנפרש על פני שתי יממות, באים אורחים אל אדוני הבית5. גם בערב זה עובדת ורקה ללא הפסק: חמש פעמים מחממת את המייחם, רצה לקנות בירה ויי"ש, להגיש פותחן ודג מלוח וכל זאת לאחר שאצה השכם והביאה עצים, ביקעה אותם, הסיקה את התנור הראשון, ניקתה את ערדלי הסנדלר, מירקה את המדרגות, סידרה את החדרים, הסיקה את התנור השני, קילפה תפוחי אדמה, כיבסה, תפרה ושימשה בחנות את הלקוחות הבאים ויוצאים. הכול – ללא הפוגה, ללא מנוחה, ללא שינה. גם לא בלילה, כי בלילה, כמו בכל לילה, התינוק הבוכה דורש את תשומת ליבה.
סופו של הסיפור עצוב.
טרגי ממש.
ורקה הורגת את הילד הבוכה, בנם של הסנדלר ואשתו6.
במובן היבש, המעשי, העובדתי, היא חונקת אותו למוות.
במובן הפסיכולוגי, מוחה כבר מטומטם לגמרי ודעתה השתבשה עליה כליל בגין העדר שינה.
אבל זו אינה המציאות המודרנית, שבה רווחים ומקובלים מושגים כמו "אי־שפיות".
בעולמה של ורקה אין מקום להבין תסכולים, קשיים ומבוכות.
כאן, יש רק מה שעשית, מה שהרווחת – ומה שלא.
אם ידברו עם ורקה על הגשמה בעבודה, על מיצוי אישי, על הישגיות מקצועית – היא לא תבין במה מדובר. לדידה של ורקה, המציאות אינה כה מורכבת עד שיהיה בה צורך נוסף על הצורך הבסיסי והקיומי – הצורך לשרוד. על כן היא עובדת, תמיד וללא כל תלונה. זו דרכה להתקיים עוד יום נוסף.
גם התינוק הבכיין מחפש לשרוד. לכן הוא צורח ללא הפוגה את העובדה שמשהו מציק לו, מציק ומפריע לו לחיות, בדיוק כפי שמציק הוא לורקה, על אף שלא באשמתו ולא מדעתו.
שני יצורים אבודים בעולם אבוד, אדיש ומנוכר שסובלים מעצם קיומם ורק מחפשים לישון בשקט. מחפשים, אבל לא מצליחים למצוא את המנוחה המתאימה.
גם ונקה, לצערו הרב, סובל מאותה מנת גורל אומללה ומצערת.
ונקה, נער בן תשע, עובד בפרך בשירותו של הסנדלר, שבביתו הוא חי ועובד מאז נפטרו הוריו. סיפורו מתרחש בערב חג המולד, שעה שהוא ממתין עד שאדונו והשוליות ייצאו מן הבית אל הכנסייה, להתפלל תפילת שחרית. זוהי שעת הכושר של ונקה; אז הוציא "מהקלמר קסת דיו, עט וציפורן מוחלדת, פרש לפניו גיליון נייר מקומט והתחיל לכתוב. בטרם העלה את האות הראשונה על הנייר, הציץ פעמים מספר בפחד על הדלת והחלון, לכסן עיניו אל אור האיקונין העמום […] והתאנח עמוקות."7
ונקה כותב לסבו היקר8, קונסטנטין בן מקר, מפציר בו באהבה ובתחנונים9 שיבוא לקחתו חזרה הביתה. הוא מספר לו על אודות הקשיים המכבידים עליו, על אודות ההקנטות, ההלקאות והעלבונות ונזכר, במקביל ולסירוגין, בדמותו החייכנית ומלאת החיים של "הזקן בן (ה)ששים וחמש, צנום ונמוך קומה, אך זריז וממולח, בעל פנים מחייכות תמיד ועיניים שתויות. ביום הוא ישן במטבח, או מפטפט עם המשרתת, ובלילה, מכורבל תחת פרוות כבשים רחבה, מתהלך הוא מסביב לחווה ומכה ברעשנות."10
אין זה סבא כל יכול, מכובד ומרשים. זהו סבא שהיה בעצמו פרחח ופרא, ילד שטרם הספיק להתבגר. אבל ונקה רוצה אליו, רוצה הביתה, אל הכפר המצטייר לפניו כמו מתוך אגדה "על גגותיו הלבנים, סלסולי עשן המתמר מהארבות, על אילנותיו המכסיפים מכפור ותלי שלגיו. מלוא השמים זרועים כוכבים הקורצים עין בעליזות, ונתיב החלב מבהיק באור כזה, כאילו מרקוהו וצחצחהו לכבוד החג בשלג."11
חג המולד הוא חגם המשפחתי של הנוצרים. אך ונקה, רק בן תשע, נמצא כולו לבדו. שם, אצל סבא בבית – הכול שמח, מואר, חם ומלא חיים, ואילו כאן בבית מלאכתו של הסנדלר, הכול אפל, מפחיד, איום ומנוכר.
כדרך שנפרשים זיכרונותיה של ורקה עם התקדמות הסיפור, כך נפרשים זיכרונותיו של ונקה, מתמתחים ומגיעים לאמו ולאולגה איגנובה שהייתה מפטמת אותו בגבישי סוכר ולימדה אותו לקרוא ולכתוב ולחשב – דברים שעשתה מתוך שעמום, ידיעות שבעולם המעשי, המציאותי של ונקה אין בהם צורך; לאנשים כמו ונקה ו-ורקה אין באמת עניין בהשכלה. לא היא תסייע בידם לרוץ ולהביא, להוציא ולקחת, לשאוב מים ולטאטא את הרצפות, להאכיל ולכבס, לצחצח ולמרק. לשם מה ללמוד, אם כך? בעבור מה הטרחה?
ונקה אינו מבין שהוא פורק את רגשותיו הקשים, הדואבים על הנייר, מעבד את תחושותיו המרות ומתמודד עם הטרגדיה של מצבו, כפי שהיו וודאי מאבחנים או מגדירים זאת בעלי מקצוע מלומדים.
ונקה רק כותב לסבא שלו, שיבוא לקחת אותו הביתה.
בעולמם קשה היום של אלה שעדיין מחפשים את הלחם וכלל לא מעלים בדעתם את אפשרות החמאה, המציאות פשוטה מאוד: עובדים כדי לחיות, לא בעבור שום מטרה אחרת.
ונקה ו־ורקה רוצים לסיים עם העבודה כדי לחזור לחיים, לא כדי להגשים אותם.
ונקה רוצה הביתה.
ורקה רוצה לישון.
אך ונקה, כמו ורקה, נכשל. בתמימותו, בבורותו, הוא מכניס את המכתב למעטפה ואז משרבט את הכתובת – "לסבא בכפר. אחר כך התגרד, הרהר והוסיף: לקונסטנטין בן מקר.""12 מיותר לציין כי הקורא כבר מבין את מה שונקה מקווה לשווא: מכתבו לעולם לא יגיע ליעדו.
אף המספר עצמו רומז על היכשלות זו, ברמז מטרים, כבר בתמונת ההיצג: "ונקה ז'וקוב, ילד בן תשע, שסבו מסרו לפני שלושה חודשים כשוליה לסנדלר איליאחין "ללמוד", לא שכב לישון בליל חג המולד. הוא המתין עד שאליאחין עצמו ופועליו ילכו לכנסיה, הוציא מהארון בקבוקון דיו, עט חלוד, שם לפניו גיליון נייר קמוט, יישרו ככל האפשר והתחיל כותב. קודם שכתב את האות הראשונה, התבונן בחשדנות בדלת ובחלונות, פזל לעברו של האיקונין האפל בפינה – משני צדדיו נמשכו אצטבאות עם אימומים – ונאנח. הנייר היה מונח על הספסל, והוא עצמו כרע על ברכיו לפני הספסל."13
ונקה כורע על ברכיו כדרך שנוהגים הנוצרים לכרוע בתפילה. אך לא לפני האיקונין הוא מתפלל, כי אם לפני המכתב לסבו. הוא – הוא תכלית תחינותיו, מושא כל התקוות. אך הנייר קמוט, העט חלוד ובקבוק הדיו הוא רק בקבוקון קטן, שאין בו די אפילו למכסה צנועה.
המציאות אליה נושא ונקה את עיניו וה"קדוש" אליו הוא מתפלל אינם יכולים להושיעו.
אך מי יסביר לו זאת?
מי יסביר לו שמכתבו לא יכול ולא יוכל לעולם להגיעו ליעדו הנכסף?
מי יסביר לו שחוסר הצדק ממנו הוא סובל לא היה צריך להיות מנת חלקו מלכתחילה?
מי יסביר לו שילדים בני תשע צריכים ללכת לבתי ספר, ללמוד לקרוא, לכתוב ולחשוב שלא על דרך השעמום?
אף אחד.
לא בתקופתו של ונקה.
אך למי כתב צ'כוב את סיפוריו, אם לא לאנשים בתקופתו של ונקה?
האמנם רק אנחנו, בני הדור המודרני, יכולים להבין את כוונותיו? להתחלחל נגד העיוות, נגד הקושי, נגד חוסר ההיגיון?
האם מי שכותב דברים כאלה, לא מבין אותם כבר בעצמו?
העולם המודרני ברא לעצמו מעין מופת מושלם הרואה בעבודה הישגיות וביטוי אישי, אבל לא אצל ובעבור ילדים. ילדים הם ילדים, אנשים קטנים במערך מופשט מאוד של רעב – עייפות – שעמום. לגביהם אין צורך לבנות אישיות או אופי. הם אפילו אינם מודעים לכך שדברים כאלה קיימים, או ליתר דיוק, שיש בהם חשיבות או צורך. לדידם המציאות היא מה שנמצא כאן ועכשיו, או מה שהיה וכעת איננו.
בתקופתם של ונקה ו-ורקה היה המאמץ חלק מהמערך הקיומי, לא יחידה נפרדת שאפשר לקבול עליה ולהתרעם. הקושי היה הכרחי וטבעי, ללא גבולות וללא הפוגה, אינסופי וקבוע. דרך חיים.
בדברים רבים דומים ורקה ו-ונקה: בשמותיהם14, בעבודה שהם נדרשים למלא, בבעלי המקצוע שבשירותיהם הם עובדים, בשם אמותיהם15, בעובדה ששניהם יתומים, באופן שבו מטילים הרהיטים והאביזרים צל מאיים על הקירות בחדרים בהם הם נמצאים, בילד הבוכה ששניהם נדרשים לטלטל עד שיירדם, במכות שהם מקבלים16.
רק דבר אחד מבדיל ביניהם: ונקה בוכה, מתגעגע, רוצה הביתה. חוויות פשוטות, יום־יומיות, שגרתיות הן כל עולמו17. עולם יפה כל־כך, תמים כל־כך, אבוד כל־כך.
כשורקה הוזה באפיסת כוחות את השתלשלות קורותיה, היא חולמת על צללים, עננים, בני אדם, עגלות, יערות, עורבים ועורבנים. מכלול גורף שאין בו ייצוג לאדם הפרטי. בחלומותיה – הזיותיה אין נוחם, אין עוגן ואין שלווה.
לורקה אין חוויות ילדות להתרפק עליהן.
בעבר הסיפורי שלה אין זיכרונות יפים.
אין תקווה.
ורקה, שלא כמו ונקה, לא שוגה באשליות.
לפחות את השיעור המציאותי הזה החיים כבר הספיקו ללמד אותה.
ונקה מתרעם משום שהוא עודנו ילד, ילד הנושא בראייה התמימה של ילדים, שטרם התרגלו לעולם כפי שהוא מתנהל.
ורקה כבר חדלה מלהתרעם.
ילדה קטנה, אבודה, בעולמם העמלני של המבוגרים.
עולם שאין בו שאיפות ואין בו הגשמה.
עולם שבו עובדים כדי להמשיך לחיות.
האם תוכל ורקה להבין את העולם המודרני שלנו?
האם נוכל אנו להבין אותו טוב יותר באמצעותה?
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים