הצמיד של אופירה – עיון ברגישות חברתית ובין־אישית
הצמיד של אופירה – עיון ברגישות חברתית ובין־אישית
הצמיד של אופירה מאת רבקה מגן הוא סיפור פשוט לכאורה אבל מורכב וטעון, על מעשה אחד שאירע בילדות ושינה חיים של אנשים מבוגרים, סיפור על תמימות והתנפצות ועל חיים בצל, בצד, תחת השפעה.
זהו סיפורם של עמליה, אופירה, נירה ויואב וחברי כיתתם שהתחנכו ובילו יחד – בכיתה, בשכונה, בגבעת עצי הזית – ועל מי שהפכו להיות או נשארו לתמיד.
אופירה היא מלכת כיתה, ואולי ליתר דיוק הילדה היפה ביותר והמוצלחת ביותר שהייתה יכולה להיות מלכת הכיתה לו בחבורה הזו של ילדי גבעת עצי הזית היה מערך כזה, שמכתיר ילדה למלכה.
ילדת שמנת, בובה אנושית מושלמת, שגרה בבית המפואר בשכונה, שמקבלת מתנות נהדרות מכל העולם (שמביא לה אביה, רב־החובל), שכל־כולה הערצה ונשגבות.
"שמלות רבות היו לאופירה, בגוָנים אין־ספור וגרביים היו לה – בכל צבעי הקשת. נעליה הבריקו תמיד, ושערותיה נראו כגלֵי־זהב עולים ויורדים בקצב צעדיה העדינים. […] תשובותיה ברורות תמיד וקולעות, ספריה עטופים בעטיפות צבעוניות, מחברותיה גדושות בכתב־ידה הקטן והעגלגל; ואוצר צבעיה – עין לא ראתה! וכיפי צבעיה כן יְפׅי המחמאות, שנשלחו לעברה מפי המורים."1
ובכל זאת, ועל אף נפלאותה הבלתי מעורערת, אופירה אינה ראויה באמת לתואר מלכת הכיתה, בעיקר משום שהיא מבדלת את עצמה, חברתית, מיתר הילדים: מעולם לא קפצה ורצה עם כולם – תמיד דאגה יותר לניקיון שמלותיה, תמיד ישבה בצד, תמיד מיהרה לחזור, משתעממת בקלות ממשחקים שאינם מדברים אליה ומפעילות שאינה הולמת אותה.
היפוכה הגמור של אופירה הייתה נירה: מתולתלת ומשתובבת ומלאת שמחת חיים. "כשהייתה רצה, מקפצת, מנתרת ומשתוללת, לא היה צחוק כצחוקה […] המתגלגל ממרומי הגבעה אל העמק."2
אופירה גרה ב"מרכז השכונה, בקומה העליונה של בית־דירות בן ארבע קומות"3 ואילו "נירה גרה במרתף, בקצה הרחוב […] בבית ישן, שקירותיו קלופים, ותמיד נדמה […] כי הנה עוד מעט ויקרוס תחתיו."4
ביתה של אופירה מקושט תריסים חומים; ביתה של נירה חף מהסתרות. כל עובר אורח יכול על נקלה להציץ פנימה, אל נבכי חייה וחיי משפחתה, לראות הכול ולא לדמיין דבר.
אופירה לא טובה יותר מנירה כשם שנירה לא טובה פחות מאופירה. הן פשוט שונות – שני ייצוגים קוטביים בחברה אחת. איש לא העדיף את חברתה של אופירה על פני נירה אך איש גם לא נשא עיניים לנירה. לכל אחת הייתה משבצת שאפשרה לה להיות היא, מבלי להתכופף או להשתנות כדי להתאים את עצמה אל האחרים.
ואם, בסופו של דבר, אכן התקיימה מידה מסוימת של שיפוטיות, הרי שלמרבה הפלא היא הופנתה דווקא כלפי אופירה: משהו בהתנזרותה כרסם ברושם המסתורי־חמקמק שלה, גורם לה להיראות מרוחקת ולאו דווקא מעניינת, מגמה הממשיכה להתבסס גם באמצעות תיאור האימהות – אמה של נירה ואמה של אופירה:
אמה של אופירה הייתה גברת כבודה וקפוצת שפתיים – קפוצת רגשות, בעלת סבר פנים חמור ובגדים שהיו אופנתיים כל־כך עד שהפכו כבר למגוחכים. האופן שבו היא זוקפת את ראשה ומתהלכת בקצב מוקפד וקולני יוצרים רושם של נוקשות חברתית מעומלנת, נטע זר – בראש ובראשונה בעיני עצמה – בשכונה שמרגישה, ככל הנראה, קטנה וקרתנית על מידותיה.
לעומתה, אמא של נירה הייתה כולה רוך ועגלגלות אימהית מלטפת. היא עבדה כעוזרת בבית שבו גרה אופירה, אשה קשת יום עם הופעה פשוטה, לא מטופחת, אפילו מעט מסורבלת, ובכל זאת שפעת האהבה והחום שקרנו ממנה הצליחו להתעלות ולייתר את הפאר והגינונים של מקבילתה האנינה מכל משקל וערך.
יום אחד מגיעה אופירה לכיתה ומציגה לראווה את המתנה החדשה־האחרונה שקיבלה מאביה – צמיד זהב: "הייתה זו שרשרת טבעות קטנות אחוזות היטב זו בזו, ומכל טבעת משתלשלת דמות עליזה של בעל־חיים, מעשה ידי אֳמָן: פיל עם חוטם מסתלסל, פרפר יפה־כנפיים, דגיג שקשקשיו משוננים ושבלול מעוקל. גם עכביש היה שם, וזרועותיו חוטי־זהב דקיקים, משוכים לצדי גופו. עם כל תנועת יד של אופירה נע ונד ביבר־החיות והשמיע צליל נפלא כצליל פעמונים"5.
הצמיד אכן הינו מלאכת מחשבת אך מהרה שוכחים ממנו הילדים – וגם אופירה עצמה, עד שהיא מגלה לפתע כי נעלם. יואב, שזכה להכרה סמכותית הודות לעיניו הירוקות ולגובה קומתו, מעלה הצעה: כל הילדים ירוקנו מיד ולעיני כל את ילקוטיהם וכך תוכל אופירה להיווכח כי הצמיד לא נלקח או נגנב על ידי אף אחד. הכיתה מסכימה "ועד מהרה נשמעו קולות ספרים, מחברות, קלמרים ושאר "אוצרות" נשפכים על השולחנות.
כשסיימנו ונדמו הקולות, נשמע בבירור בכי דק, שהיה קטוע בתחילתו והפך עד מהרה ליבבה דקה וצורמנית.
היה זה בכיה של נירה.
נירה עמדה שם ליד גליה ספריה ומחברותיה. בפסגת הגל הבריק הצמיד המוכר.
ראשה הקטן נתון היה בין שתי ידיה, ותלתליה הסבוכים נעו ונדו עם התייפחויותיה החורקות.
תוך כדי יבבה ניסתה להתגונן: לא א… א… ני לקח… ח… תי את הצ… צ… מיד!
היינו המומים. יואב, שעמד לידה, החל דוחף אותה לעבר הפינה שליד ספסל המשותף. הוא תפס בשתי ידיה, סובבן אל אחוריה והחל לכופפן.
ספרי מהר איך גנבת את הצמיד, נירה! – שאג בזעף.
לא גנבתי את הצ… צמיד! – קראה נירה בהתרגשות, אך לשווא: איש לא האמין לה.
גנבת! – זעקה אופירה לעברה של נירה, ומיהרה לתפוס בצמיד ולענוד אותו על ידה השמאלית.
גנבת! – קראנו אליה מכל עבר.
היא המשיכה למלמל דברים בלתי ברורים, אבל לא היה כבר מי שיקשיב לה, כי עד מהרה עזבנו את הכיתה.
בהיותי אחרונה לצאת, העפתי מבט לעברה של נירה.
עינינו נפגשו.
עמליה, האמיני לי – התחננה בפנותה אלי – לא נגעתי בצמיד, ולא ידעתי כלל שהוא בילקוטי, עד…
לא הקשבתי לדבריה עד תומם.
גנבת! – זעקתי לעברה וטרקתי אחרי את הדלת"6.
האשמות כלפי נירה הופכות בלתי נסבלות: יואב, שחלק עמה ספסל ושולחן, מתרחק ממנה ועובר למקום אחר; כל התלמידים נועלים בהפגנתיות את ילקוטיהם בפניה ומסננים לעברה "גנבת" כל אימת שהיא חולפת לידם. זו דרכם להיבדל ממנה, מתוך שיפוטיות שגרמה להם להרגיש טובים יותר, שהרי הם לעולם לא היו עושים את מה שהיא עשתה. על פי היגיון זה, אם יכנו אותה גנבת, לא רק שיענישו אותה כדין אלא גם יציבו את עצמם בצד הצודק, בניגוד המוחלט אליה, ויבליטו בכך את ראויותיהם שלהם, בהשוואה לשפלותה שלה.
מציאות של שחור ולבן, נטולת חמלה או מורכבות – כעולמם של ילדים.
אלא שהגינוי "גנבת" הוסיף לדבוק בנירה גם לאחר ששכחו הילדים ממקרה הצמיד וכלל לא זכרו על מה ולמה הם מכנים אותה כך. כוחו של הרגל או אולי כוחה של חבורה, המעניקה חסינות לאלה המסתופפים בצילה לעומת אלו שנפלטו אל החוף.
פעם אחת ניסתה נירה לאזור אומץ ולדבר עם אופירה ישירות, להסביר, אולי להצטדק, אך אופירה טרקה את הדלת בפניה. האם צדקה? בכל זאת, לא הייתה לה סיבה להאמין שנירה לא באמת גנבה את הצמיד, חרף ניסיונותיה הנואשים לשכנע את כולם שלא עשתה דבר. האם הייתה אופירה צריכה לסלוח לה או להוסיף לכעוס ולנטור טינה?
בין כך ובין אחרת, טריקת הדלת הייתה נעיצת המסמר האחרון בארון הקבורה החברתי של נירה.
משהו בה נשבר, פקע.
"מאותו יום לא פנתה עוד לאיש מאתנו. בשעת השיעורים מוציאה היתה אומנם את ספריה ומחברותיה, אבל מחשבותיה והרהוריה רחקו מן השיעור. כשהיו המורים פונים אליה, הייתה מזדעזעת בבהלה ולא ידעה להשיב.
עד לסופה של אותה שנה עדיין באה ללימודים, אבל בשנה שלאחריה לא נראתה עוד בבית־הספר.
מדי פעם ראינו אותה צועדת ליד אמה, נושאת מטאטא או דלי. היא עזרה לאמה בעבודתה בבית הצהוב.
כשהיתה מבחינה בנו, לא הנידה עפעף ומיהרה להסב את ראשה."7
הצמיד של אופירה הוא סיפור עצוב וכואב אך מה שהופך אותו לעצוב וכואב עוד יותר הוא הגילוי שמגיע בסופו: עמליה המבוגרת המבקרת בשכונת מגוריה, נתקלת ביואב המבוגר שמספר לה כי נירה אכן לא גנבה את הצמיד אלא הוא. למעשה, הוא לא ביקש לגנוב – רק למתוח קצת את אופירה, שמצאה חן בעיניו, אך העניינים יצאו משליטה וככל שחלף הזמן לא מצא את העוז להתוודות על מעשיו ולגלות את האמת.
אלא שמעשיו של יואב היו חמורים הרבה יותר משתיקה: יואב תקף את נירה, מילולית וגופנית; הוא נידה אותה, זנח את המושב שלצידה בהפגנתיות ולמעשה היה היוזם לכל מהלך החרם שהוא עצמו הנהיג. אלמלא יואב ופעולותיו ההפגנתיות אפשר שהמקרה לא היה מסלים כפי שהסלים, אך יואב היה הראשון והמוביל ולמעשה האחראי לכל מה שקרה לנירה, בגללו.
יואב הרס את חייה של נירה בגלל משובת נעורים טיפשית וחסרת כל חשיבות.
ייתכן מאוד שיואב לא התכוון לכל מה שאירע אלא הרגיש עצמו מחויב לפעול כפי שפעל כדי לטשטש את העקבות שהיו עשויים להצביע עליו מתוך חשש ופחד, ובכל זאת אין ספק שפעולותיו הן שהולידו את שרשרת המאורעות שהובילו להסתלקותה של נירה מחברת בני כיתתה. בתור מבוגר הוא מתחרט על מעשיו ורוצה להתוודות בפני נירה אך כשהוא רואה אותה עוברת בעיניה הכבויות ובמבטה הריק הוא אינו מסוגל.
בכל פעם האפשרות הופכת קשה יותר ויותר.
ובעצם, מדוע צריך יואב להתוודות?
מה זה ייתן כעת לנירה?
האם היא אינה יודעת שלא היא גנבה את הצמיד?
האם היא אינה מבינה את העוול שנגרם לה?
נקודה זו מעלה שאלה מעניינת אף יותר: משום שנירה היא היחידה (למעט יואב) שאכן יודעת שנגרם לה עוול עצום, מדוע היא לא עושה דבר כדי להיחלץ ממנו?
חרם הוא מעשה איום שאינו פוסח על אף חבורה או קבוצת ילדים. מה שקרה לנירה קרה וקורה לאין־ספור אחרים, ולצער האנושות אף יוסיף להתרחש פעם אחר פעם.
בסופו של דבר, הכול מושתת על רעיון אחד: יש אנשים שרוצים להידמות אליהם ויש אנשים שרוצים להתרחק מהם.
אופירה הייתה נערצת משום שהצטיירה כבלתי מושגת. חיצוניותה המושלמת ייצגה איזה סוד, כניסה לעולם מופלא, טמיר, מרתק, אבל אופירה הייתה בסך הכול ילדה קטנה ומפונקת שאביה מעולם לא נמצא בבית ושהמתנות היקרות והמרהיבות שהרעיף עליה כשהגיע סוף־סוף היו חסרות משמעות, תחליף זול (גם אם יקר) לדבר האמיתי8.
האם התגעגעה אליו? האם סבלה מאומללותה המופגנת של אמה? האם אמה התקשתה להתמודד לבדה עם גידולה של אופירה? האם הפריע לה שלא הייתה כשאר הילדים? שהתבודדה לעצמה ולהצלחותיה? האם הפריעה לילדים שחצנותה והתבדלותה?
גם יואב זוכה להערצה בגין יופיו וגובה קומתו, אך גם הוא – כמו אופירה – אינו אלא ילד, ילד קטן וחלש אופי שנגרר אחרי הצורך להיות אהוד גם במחיר השלטת מרותו על אחרים. מראהו אולי משדר חוזק ואמינות, אך אישיותו מוכיחה את ההפך (קשה שלא לתהות האם העכביש המרהיב בצמיד הזהב הוא דימוי המייצג אותו, זה שטומן מלכודת ומפיל ברשתו את נירה התמימה).
אופירה ויואב הם צמד חמד של חיצוניות שאינה מעידה על פנימיות.
גם נירה הייתה ילדה, אך בשונה מיואב ועמליה, נדמה שהיא נותרה ילדה לנצח. אמנם אירע לה מעשה בל יסולח אבל היא לא הייתה מוכרחה להוסיף ללכת בדרך שבה רשעותם וטיפשותם של חבריה התוו לה. הקושי להתנגד להם הוא עצום, אך ההסכמה האילמת עמם עצומה וקשה הרבה יותר.
האם נירה היא בת דמותה של גיבורת המחרוזת למופסן – אשה שחייה נהרסים בגין טעות אחת? האם זה כל מה שיש לה? האם אין אפשרות אחרת? האם הראיה החותכת הזו שהתאימה אולי לילדות, למציאות של שחור ולבן, מתאימה גם לעולם המבוגרים? אמנם נכון, הצמיד של אופירה הוא סיפור המיועד לילדים, אך האם באמת זה המסר שיש לו להעביר? שדברים איומים שילדים עושים חורצים את הדין על עתידה של ילדה אחת לנצח?
ההזדהות המיידית של הקוראים היא עם נירה: הרבה יותר קל להבין ולחוש את הפגיעה שלה, כאילו שמדובר בפגיעה אישית.
כל אחד יכול להרגיש שמה שקרה לה – קרה גם לו.
אולם, כדי שמישהו ירגיש שהוא "נירה", מישהו צריך להיות גם "יואב" ו"אופירה" ואפילו "עמילה".
כמה קוראים יכולים לזהות את עצמם בתוך הדמויות הפוגעות האלה?
לפעמים ההפרדה אינה נחלקת ל"טובים" מול "רעים" אלא לחלקים טובים ורעים של אותה נפש באותה האישיות, כמו בשירה של לאה גולדברג, הילד הרע. לפעמים אפשר להתנהג כמו אופירה ולפעמים כמו יואב ולפעמים לסבול ולספוג כמו נירה – כאלה הם החיים.
ואם כאלה הם החיים, אזי מהו הפתרון? התנתקות? חוסר יכולת לסלוח, גם ל"אני"? נטירה נצחית על מעשה שאירע בטעות מתוך טעות, נטירה שרק מקיימת את הטעות גם כשאין בה ולה עוד מקום ושום טעם משום בעצם, מעולם גם לא היה?
עד מתי צריך להמשיך להיות "נירה", שמנציחה בעצמה מציאות שאף אחד לא צריך להנציח?
עד מתי צריך להמשיך להיות "יואב", שמחפש לעצמו גאולה – בצדק או לא – מבלי למצוא?
עד מתי צריך לזכור את הצמיד של אופירה, כשאפילו אופירה עצמה, אלמלא אירע מה שאירע, הייתה שוכחת ממנו מזמן, על כל מרהיבותו העדינה?
הבית הצהוב שבו גר יואב המבוגר כבר לא צהוב, גם לא מפואר;
אופירה נסעה לגור מעבר לים;
כולם התבגרו, התפתחו, השתנו – רק נירה נשארה עובדת ניקיון, לא מצליחה להתגבר על האירוע הנורא באמת שקרה לה פעם, לפני יותר מדי שנים.
הצמיד של אופירה הוא סיפור שמסופר בראייה לאחור – ראייה של אשה מבוגרת, שמעוצבת ממרחק הזמן אחרי התמסמסות הזיכרונות ומשקעי הרגש. גם ההבנה שיואב שגה היא הבנה מבוגרת, רחבה יותר. אם דבר כזה יכול להשתנות, מדוע לא תקף השינוי גם עבור נירה?
רבקה מגן מבקשת להדגיש את אחריותם של ילדים, את חשיבות מעשיהם ודבריהם ואת ההשלכות ארוכות הטווח שיש לכל פעולה שהם עושים – וטוב שכך. יש צדק רב וחשוב מאוד בכוונותיה.
לצד זאת, וככל הנראה ללא כוונה, האחריות שהיא מפילה עליהם אינה כוללת גם את האחריות שיש לנירה על עצמה. האם נירה לא יכולה לחיות ולהצליח למרות מה שאירע לה? האם מגיע לה לסיים את חייה עוד לפני שהתחילו? ולמה? משום שחבורת ילדים התנכלה לה בצורה קשה ומכוערת? האם זה מה שיהרוס אותה? טעות של אחרים? טעות של עצמה?
אין בדברים אלה כדי להקל ראש או להמעיט בעוצמתה המשפילה של ההתנכלות החברתית שממנה סבלה נירה שלא בצדק ובכאב לב גדול, אבל המחשבה שנירה הניחה לרשעות או לטעות מטופשת להחריב את חייה קשה ומכאיבה לא פחות.
השפעות חיצוניות נמצאות תמיד – בכל מקום, בכל חברה, בכל מצב. האופן שבו מניחים להן לחלחל ולהשפיע – הוא שקובע את כל ההבדל. כשהצמיד של אופירה הופך את נירה לקורבן של נסיבות, הוא גם הופך אותה לקורבן של הגורל. ואם זה נכון, אזי כל מי שאי־פעם קרה לו דבר איום ונורא לעולם לא היה מצליח להתאושש ממנו, להתקדם הלאה, להתגבר. כולם היו "נירה".
והלוא אין מי שלא נפגע או נעלב או הוחרם או מי שלא פגע, העליב או החרים. האם נירה ויואב הם הסיום שממתין לכל אחד ואחת? האם זו הדרך לחיות עם טעויות? להשאיר אותן במרכז ולברוח הצידה?
בסופו של דבר התפאורה מתחלפת, אנשים באים והולכים, אבל אדם עם עצמו נשאר. ביקורת לא הופכת מוצדקת יותר רק משום שהיא ביקורת. אין חובה או ציווי להאמין דווקא לדברים הרעים ו־וודאי שאין שום סיבה או צורך להמשיך ולהנשים אותם, גם שנים אחר כך.
העצה הקלה ביותר היא זו שקוראת להתעלם, לא לשים לב, אבל העדר פעולה לא יכול להתחרות עם פעולה. מה גם שהצורך להימנע ממשהו דווקא מגביר את הזיקה אליו. לפיכך הדרך הנכונה להתגבר על מצב שכזה היא להתעקש לעשות משהו חשוב הרבה יותר – את הדבר הנכון.
צדקת דרך לא ניתן להוכיח במילים. היא מוכיחה את עצמה רק כאשר הולכים בה, בנחישות, בהתמדה ובעקביות.
כן, זה קשה – אפילו קשה מאוד, אבל לחיות כמו נירה קשה אפילו יותר.
הצמיד של אופירה מעלה את השאלה "איך אפשר לאהוב את "האני" כשהוא לא עומד בתקן החברתי המחמיר שנקבע לו", או "איך אפשר לקבל את עצמי כשכל אחרים מסרבים לקבל".
דווקא בסיפורה של נירה, שמבהיר מעל לכל ספק שמה שנעשה בו היה עוולה מוסרית איומה, קל יותר להבין שקבלה עצמית היא הדרך היחידה להתמודד.
מה שעשו לנירה היה איום ונורא.
מה שנירה הנציחה בעצם ההסכמה השקטה שלה עם מה שעשו לה היה נורא שבעתיים.
לנירה לא היה את מה שהיה לאופירה, אבל היה לה משהו אחר – משהו שהיה שלה.
בגלל יואב ועמליה ושאר הילדים היא ויתרה עליו.
היא לא אשמה, מובן מאליו, אבל הגיע לה יותר.
הרבה יותר.
לאף אחד או אחת לא היה את הזכות לשלול את זה ממנה – גם לא לנירה.
"הגורל הוא מתנה.
יש שעוברים חיים שלמים בשקט מחניק ובייאוש חסר חשיבות, מבלי להבין ולגלות שההרגשה הזאת, העול הכבד שמונח את הכתפיים שלנו, היא חוש המשמעות שלנו, שמוביל אותנו לעשות דברים מדהימים.
לעולם אל תשכח שהפחד הוא זה שקודם לאומץ והרצון להתייצב לפני הפחד ולהביס אותו הוא זה שהופך אותך באמת לגיבור.
אל תחשוב; תהיה."
(ציידי הטרולים)