הגאון הקולנועי הבודד – דיון בארבעה סרטים
הגאון הקולנועי הבודד – דיון בארבעה סרטים
ג'ורג' מאלי, גיבור פנומן1, היה אדם פשוט ורגיל, ממוצע מינוס מבחינת הישגיו הלימודיים (כפי שהעיד על עצמו), אבל בעל הצטיינות יתרה בכל הקשור לרגישות אנושית וטוב לב מולד. בערב יום הולדתו ה־37 חייו של ג'ורג' מאלי משתנים ללא היכר כשמכת אור מסתורית מעניקה לו את מתנת הגאונות הנשגבת, על־אנושית כמעט בהיקפה. מאותו רגע ואילך יכולת החשיבה שלו מתחדדת, כושר הריכוז שלו עולה והיקף הלימוד שלו מתרחב למימדים שלא הכיר: הוא גומע שלושה – ארבעים ספרים מדי לילה, בונה מעבדות מאולתרות אך מורכבות של פיתוחים חקלאיים, לומד שפות זרות תוך שלושים דקות, מפענח צפנים צבאיים סודיים ומנבא התרחשויות של רעידות אדמה. יכולתו המפתיעה והמדהימה באמת של ג'ורג' מאלי מסחררת באפשרויות הבלתי מוגבלות שהיא פותחת בפניו, היצע אין־סופי של תגליות והמצאות שכל מטרתן לשפר את הנמצא ולהפוך את הקיים לטוב יותר בכל קנה מידה אפשרי. אלא שג'ורג' מאלי אינו יודע כיצד להתמודד עם השפע הפתאומי שנחת עליו; גם לא סביבתו הקרובה. בבלבולו־בלבולם המתנה הופכת למטרד, היכולת לאיום והאפשרות לפחד. אחרי שוך ההתפעלות הראשונית נותרת המציאות וההתמודדות הלא־פשוטה עם הלא־מוכר. במצבים אלה ההתנהגות האישית־אנושית עולה, מציפה וכובשת, מוכיחה את כוחה על פני כל יכולת שכלית ניכרת, כישרונית ככל שתהיה.
פרד טייט, גיבור איש קטן ושמו טייט2, ומרי אדלר, גיבורת חיבור פשוט3, הם גאונים מבטן ומלידה ובכל זאת ועל אף שעובדה זו אינה נוחתת עליהם במפתיע, כמו ג'ורג' מאלי הם מתקשים להסתגל למציאות הרוחשת סביבם: הציפיות הנתבעות מהם אינן מאפשרות להם להתנהג בהתאם לגילם וגם הם עצמם מתקשים להשתלב בחברת ילדים וילדות שהדמיון היחיד אליהם הוא שנת לידה משותפת.
הפער (הטבעי) בין היכולת השכלית לרמת ההתפתחות הרגשית נעלם מעיניהם של גורמים מקצועיים, החותרים לקדם ולפתח את המוח המבריק שנקרה בדרכם – ג'יין גריסון, מנהלת בית ספר לילדים מחוננים המבקשת להפוך את פרד לבן טיפוחיה, ואוולין אדלר, סבתה הקפדנית של מרי, המכשירה אותה להמשיך את עבודתה המתמטית של בתה המנוחה, דיאנה, אמה של מרי. השאיפה למיצוי הופכת לזירת מאבק נוכח התנגדות בני משפחתם של הגאונים הקטנים – דדה, אמו של פרד, ופרנק, דודה / נאמן המשמורת של מרי, המצטיירים כאנשים ממוצעים4, בטלנים במובן מסוים, המתקשים להחזיק בעבודה קבועה או לתחזק משק בית מסודר ו"ראוי". אך בין כך בין אחרת, ועל אף שכישוריהם אינם עולים בקנה אחד עם אלה של ילדיהם המחוננים, דדה ופרנק מהווים אי של יציבות בעולמם המורכב והמבולבל של מרי ופרד ונלחמים כדי להשיג עבורם תקופת ילדות רגילה, הרבה לפני הצורך בהגשמת יכולותיהם המזהירות.
איש קטן ושמו טייט וחיבור פשוט יוצרים משוואה דו־ערכית, המעמידה את חשיבות מימוש הגאונות בהנגדה לחובת מימוש תקופת הילדות. עימות זה נשען על ההנחה כי למידה (או בעיקר למידה מאומצת) פירושה ניתוק מעולם של הנאה וחיות וכל־כולו שיממון יבש ומבוגר. הטעם שמאחורי ההנחה נשען על גילם הצעיר של פרד ומרי ומתבסס על הקביעה הבלתי כתובה אך גם הבלתי מעוררת כי ילדות היא תקופה החייבת להיות עליזה, נטולת חובות ומשוחררת ככל האפשר. באיש קטן ושמו טייט וחיבור פשוט קביעה זו מונצחת בצורה ברורה וחד־משמעית: על אף שהם מסוגלים להתמודד עם החומר העיוני ברמתו הגבוהה ביותר, הלימודים הנדרשים אינם הולמים את בגרותם הנפשית של מרי ופרד ובאים על חשבון אושרם האישי והשתלבותם המשפחתית והחברתית.
סרט נוסף על גאון בעל יכולות נדירות, סיפורו של ויל הנטינג5, מוציא את עצמו מהמשוואה משום שגיבורו הוא צעיר חסר בית שמעולם לא הייתה לו ילדות (לפחות לא ילדות במובנה המקובל), לא משום יכולותיו השכלתיות אלא בגין נסיבות עגומות הרבה יותר. ויל מתקשה להבין את עוצמת המתנה שניתנה לו בגין המורכבות הקשה של עברו ואופיו המצולק ורק טיפולו הנחוש, העקבי והמוסר של פסיכולוג רגיש מצליח לשקם במשהו את תפיסת "האני" הפגומה של הנער המחונן והמוכשר להדהים ולהחזירו אל התלם האנושי־חברתי.
הרעיון העומד בבסיסם של פנומן, איש קטן ושמו טייט, חיבור פשוט וסיפורו של ויל הנטינג נשען על שתי הנחות יסוד: הראשונה לפיה גאון הוא בראש ובראשונה אדם ואי־לכך יש להתייחס לאדם קודם שמתייחסים לגאונות; והשנייה לפיה קיים (או מוכרח להתקיים) ניתוק בלתי נמנע בין גאונים לבין אנשים אחרים, "רגילים", אפילו מוכשרים מעבר לרמה ממוצעת, משום שגאונותם משפיעה על אישיותם, בצורה כזו או אחרת.
משחק החיקוי6 הציג את דמותו של אלן טיורינג כגאון מתמטי בלתי נסבל מתוך עיוות אמנותי שחטא לדמותו האמיתית של המתמטיקאי הגאון, שדווקא עבד בשיתוף פעולה חברתי הדוק עם צוות מומחים סודי כדי לפצח את מכונת ההצפנה הנאצית, האניגמה. במאחורי המספרים7, המספר את סיפורן האמיתי של קת'רין ג'ונסון, דורות'י ווהן ומרי ג'קסון, מתמטיקאיות ומהנדסת חלל מחוננות שהשתתפו בתוכנית מרקורי של נאס"א, אכן עומד בהרחבה על הרחקתן של נשים מוכשרות ממוקדי כוח ודחיקתן אל מאחורי הקלעים, אך הסיבות לכך אינן יכולתן השכליות כי אם גזענות ואפליה מגדרית באמריקה של שנות השישים. גם הגאון שידע אינסוף8 מציג את דמותו המבודדת של ראמאנוג'ן, הגאון ההודי המגיע לקיימברידג' כדי ללמוד ולהתפתח, אלא שבידודו החברתי לא בא לו בגין יכולותיו כישרונו המבריק כי אם בגין מוצאו הזר. קשייו להשתלב מוצגים כאשמתה של החברה האנגלית הגזענית, המתנשאת והמנוכרת. אך האין זו תמיד אשמת החברה, שאינה מסוגלת להתמודד עם יכולותיו של הגאון מסיבה כזו או אחרת ולפיכך מוקיעה אותו מתוכה?
הקושי בלקבל כישרון החורג מגבולות המוכר מעורר קנאה, שנאה ותחרות. ככל שגדל הפער בין יכולתו המרהיבה של המחונן לבין יכולותיהם השכיחות והממוצעות בהשוואה של כל היתר, כך מתפתח התיעוב הסמוי וההרחקה שבעקבותיו. צרות העין מתקשה להשלים עם מקומה "השני" במדרג ולפיכך מבקשת להדיח את המקום הראשון ממקומו בכל דרך שבה היא מוצאת לנכון. האמת הפשוטה היא שפרד, מרי ו־ויל עדיין נדרשים ללמוד ולהתפתח, בדיוק כמו כל אחד אחר. בדומה לכסף, יופי, ייחוס או כל סגולה אחרת, כוחו של הכישרון תקף רק באופן שבו מנצלים אותו, אם מנצלים אותו, ואם מנצלים אותו לטובה. אך כשם שהחברה אוהבת לנפץ את תדמית העושר, היפה ובעל המעמד כדי לחשוף את המציאות המרה, האומללה לפעמים, מתחת לפני השטח ועל ידי כך להוכיח כי גם האנשים הרמים ביותר נראים ומתנהגים בדיוק כמו כולם, כך גם הגאונים הקולנועיים נדרשים להתפלש באכזריות גורלם המייסר (מי יותר ומי פחות) ובאומללות חברתית מצערת כדי לאזן במשהו את ההילה הנהדרת שקשר אליהם כישרונם הייחודי.
"סבלו" של הגאון מאפשר יכולת הסתכלות סלחנית, חומלת וברת הזדהות. הוא שובר את התפיסה (המוטעית) לפיה כישרונם של המחוננים מסדיר את כל ענייניהם ומעמיד אותם בדרגה אחת מעל למציאות היום־יומית, על צרותיה ודאגותיה הבלתי נגמרות. ויל, טיט ומרי מפגינים סקרנות ועניין של ממש כשהם פוגשים בחומר ההולם את יכולתם השכלית. הם מרגישים "בבית", בעולם חדש המתאים להם הרבה יותר, אך "בית" זה אינו פותר את כל שאר הבעיות שהחיים השליכו לפחתם (אם כבר, הרי שהוא נוטה דווקא להוסיף מורכבות מעיקה על מצב עניינים מעיק ממילא): כישרונו החדש והמפתיע של ג'ורג' גורם לכל חבריו ומכריו להתנתק ממנו; פרד אינו מצליח להשתלב במסגרת הלימודית החדשה ומאבד את היציבות העצמית הרעועה ממילא שהייתה לו; מרי נקרעת מדמות ההורה היחיד שהכירה ומושלכת אל עבר מציאות חונקת שאינה מאפשרת לה לגדול באופן מיטיבי ואילו ויל מתמרד כנגד הלחץ המופעל עליו לממש את יכולותיו, הופך מבולבל ואבוד יותר מאי־פעם.
שבירה ההנחה כי מי שניחן בתכונה מיוחדת חי לפיכך גם חיים מיוחדים חותרת לצמצם את מידת החריגות, הקטנות או הבינוניות של אלה החשים דחויים משום שלא ניחנו באותם כישורים יוצאי הדופן, שכן ההכרה ב"חסרונם" זה צובעת את עולמם הפשוט בגוון קצת יותר מדכא, ממוצע ואפרפר.
הקושי, דווקא הוא, יוצר את נקודת ההזדהות וכיוון שכך מבטל את ניכורם האישי־חברתי של הגאונים, מכניס אותם אל התלם האנושי, לצד כולם, בדיוק כמו כל אחד אחר.
ברובד העלילתי, ריחוקו (מבחירה או בדיעבד) של הגאון משמש ככוח מניע, הסיבה לאישיותו המסוככת ולחוסר יכולתו לתקשר עם אחרים. ברם, אם קיימת תפיסה שסיפורו של ויל הנטינג, איש קטן ושמו טייט וחיבור פשוט משתדלים מאוד לבסס היא שגיבוריהם המבריקים וחריפי המחשבה זקוקים מאוד לחברה אנושית תומכת למרות, או אולי דווקא בגלל, גאוניותם הבלתי מובנת מאליה9.
כישרונם השכלי של ג'ורג', ויל, פרד ומרי הינו בדיוק מה שהינו – כישרון שכלי; יוצא דופן, עצום ומעורר התפעלות (לעתים גם הערצה), ובכל זאת, עדיין, רק כישרון, חלק משלם ולא השלם בעצמו. אלא שעובדה פשוטה זו, שגאונים הינם כמו כל אחד אחר, היא הגיונית ובלתי הגיונית בעת ובעונה אחת: כיצד ייתכן שטיפוס מוכשר כל־כך יצליח לנהל חיים רגילים ושכיחים כאחד האדם? הלוא בלעדי כוח המעצים את אישיותו וסביבת חייו ייאבד הקסם והגאונות כמו תיאבד מערכה הייחודי, הנדיר, הבלתי מובן מאליו.
אך פרד, מרי ויל, ואפילו ג'ורג' מאלי, המייצגים תפיסה קוסמת על חוסר המאמץ לכאורה שגאונותם מאפשרת, חושפים בה בעת גם את המחיר שגאונות כזו גובה מהם. המטרה הקולנועית בהעצמת בדידותו הגלמודה של הגאון היא "המס" שנדרש ממנו לשלם על מה שעבור אחרים נקנה במאמץ ואולי גם לא ייקנה לעולם. הצבתם של ג'ורג', ויל ופרד כדמויות הנדחקות לשולי החברה היא הצגה מגמתית, המבקשת ליצור הזדהות על אף תחושת אי־הנוחות שיכולתם הנשגבת מעוררת באופן טבעי10. מתקבל על הדעת כי כישרון חוצה גבולות יבודד את בעליו ליקום משל עצמו אך כשהדבר נפרש במלוא קושיו ואכזריותו הרגשית, התחרותיות מתמתנת והניתוק החברתי נתפס כעוול שאין לו כפרה. לכן בשעה שהגאוניות מרחיקה אותם מהחברה, האנושיות המבצבצת תחתיה מחזירה אותם אל חיקה החמים פנימה.