הבלתי אפשרי האפשרי
הבלתי אפשרי האפשרי
תהיות רבות מתחילות בשאלה "מה היה קורה אילו": אילו הפנייה שמאלה הייתה מוחלפת בפנייה ימינה, אילו הדברים שנאמרו היו נאמרים אחרת או לא נאמרים כלל, אילו המפגש היה נמנע או דווקא מתקיים.
לו היה, לו יהי. אילו.
סיפורו של או. הנרי, החלום, לא מדבר על אפשרויות "האילו" החלופיות, האין־סופיות. במקומן, הוא יוצר שתי מציאויות המתקיימות במקביל – מציאות ומציאות שנחלמה להיות כזו, המרגישה בדיוק כמו הדבר האמיתי.
"מורי חלם חלום. הן הפסיכולוגיה והן המדע מגששים באפלה בהסבירם לנו את יתרונותיה המוזרים של אישיותנו הרוחנית, שעה שהיא נודדת בממלכת "השינה, אחותו התאומה של המוות".
סיפור זה לא ינסה לשפוך אור; הוא לא יותר מאשר תיעוד חלומו של מורי. אחד השלבים המבלבלים ביותר של שובל השינה המוזר הוא שחלומות, הנדמים לכסות חודשים או אפילו שנים, עשויים להתרחש בתוך מספר שניות או דקות.
מורי המתין בתאו במחלקת הנדונים למוות. אור קשת אלקטרונית בתקרת המסדרון האיר בבהירות על שולחנו. על גיליון נייר לבן זחלה נמלה בפראות לכאן ולשם כאשר חסם מורי את דרכה עם מעטפה. ההוצאה להורג נקבעה לשעה שמונה בערב. מורי חייך לתעלוליו של החכם בחרקים."1
החלום הוא חלק מאישיותנו; כשנפשנו משוטטת בעולם המשוחרר מכבלים והגבלות, היא מדמיינת את עצמה כפי שהייתה יכולה להיות, שונה ואחרת מכפי שהיא עכשיו, באמת.
מורי הוא אסיר בבית כלא המכונה שביל הלִימְבּוֹ. בתפיסה הנוצרית, לימבו הוא מקום האמצע בו נמצאות נפשות שאינן יורשות גיהינום אך גם אינן זכאיות להגיע לגן העדן. אגף הנידונים למוות עונה בדיוק על הגדרה זו: שביל מעבר – דרך מתפתלת בין שני עולמות, מקום המאחסן אורחים לרגע; עדיין לא מתים אך גם לא ממש חיים.
במצב ביניים מטלטל זה, רגע הוצאתו להורג, מתהווה חלומו של מורי; תודעתו (או תת־הכרתו) מבקשת לפרוץ את גבולותיו הצרים של קיומו העומד בפני צמצומו הסופי, האחרון. לכן היא בוראת לעצמה מציאות חלופית, נפלאה, כמעט מוחשית – מציאות של בית קטן בכפר, החוסה תחת סוכת פרחים מלבלבת. מציאות של משפחה, אישה וילד. מציאות המבטלת את קיומה של המציאות האחרת, זו של הכיסא החשמלי, אגף הנידונים למוות וקהל צופים המתאסף לצפות בהליך ההוצאה להורג.
מן המוות בורח מורי אל החיים, או לפחות מנסה, אלא שחלומו אינו אמיתי. הנמלה שבה הוא משתעשע ברגעיו האחרונים, מפנה אותה מצד אל צד על פי גחמתו, היא דימוי לו עצמו, לאופן שבו המציאות מטילה אותו הנה והנה, חוסמת נתיב אחד על מנת שיבחר בנתיב השני וחוזר חלילה, נע ונד בין אפשרויות, בין דרכי חיים2.
הסרט בין חלום ומציאות3 הוא סיפורה של אישה החיה בשני עולמות, שני חלומות מקבילים; אלמנה צעירה בצרפת, אם לשתי בנות, ואשת עסקים מהוקצעת אך בודדה בניו יורק. כשהיא הולכת לישון עם זהות אחת, היא מתעוררת במקום אחר, בזהות אחרת.
התרחיש הדו־ראשי הזה מאפשר לגיבורה, מרטי־מארי, לחיות חיים מלאים, כפולים, שלמים – חיים של שתי נשים בגוף אחד. אלא שמצב לא ברור זה, גם אם הוא מרגיש אמיתי בשתי אפשרויותיו, מתקשה לשאת את עצמו לאורך זמן; מרטי־מארי מטילה ספק בשפיות דעתה, ספק מעיק המתעצם לכדי סימן שאלה גדול ומהדהד. שעה אהבה חדשה נכנסת לחייה – שתי אהבות בשני מסלולי חיים המתקיימים במקביל – השגרה הכפולה מתערערת באופן בלתי הפיך: מרטי־מארי נדרשת להחליט אחת ולתמיד – על איזו מציאות היא מוכנה לוותר ובאיזו מציאות היא בוחרת לחיות?
קושי הבחירה אינו נובע רק מהקסם הגלום בחלום, שכן אף "מציאות" אינה מושלמת ונטולת דופי; מציאות חלופית, על משקל ה"אילו", חייבת להיות טובה, מאושרת וחזקה יותר מהמציאות הממשית, המעשית, המפוכחת. אך כשמרטי־מארי נועצת עם פסיכולוגים משני צדי עולמה האמיתי־מדומיין, היא מעלה את נקודות החיסרון, הפוגמות בחזות האשליה המושלמת. שתי המציאויות יפות וכואבות באותה מידה ובשתיהן היא מזהה את הצורך במעבר לעולם אחר כ"בריחה" הנובעת מהקושי להתמודד עם מה שלא ניתן באמת להתמודד אתו: מותו של בעל אהוב, בדידותה של אשת קריירה עצמאית בעיר גדולה ומנוכרת.
גם אם צורת החיים הכפולה הזו מעניקה לה עושר רגשי וחווייתי, מרטי־מארי חשה שבמובן אחר היא מונעת ממנה לחיות באמת, בשלמות המתרכזת בעולם אחד, בחיים יחידים.
בסיפורו של או. הנרי נוצר החלום ברגע של משבר, הימלטות ממצב עניינים בלתי אפשרי. בבין חלום ומציאות הבנה זו מתקיימת גם היא: חלום על חיים בעולם שונה ונפלא, עולם שנשדד בגין נסיבות גורל שהשתבשו, הם נגזרת של ניסיון לחוות משהו שהלך לאיבוד ולא ישוב עוד – וודאי לא בעולם המציאותי.
זו לא מחשבה, משאלת לב או הִזָּיוֹן. זו בחירה, גם אם לא מודעת, להחיות (שוב) עולם הקיים בנפש בלבד.
במאמרו אי אפשר, בוחן פרופסור ענו שלו את רעיון האי־אפשר בתחומי מחקר שונים – פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה ופסיכולוגיה. בתחום זה, הפסיכואנליזה ושאלת אפשרותו של האושר, מתייחס פרופ' שלו לעבודתו של הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד ולאופן שבו הוא תומך ומתנגד בו־זמנית לרעיון האי־אפשר: "עצם הטיעון, שחלק עיקרי ומהותי בחיי הנפש שלנו אינו מודע, כלומר לא נגיש לתודעתנו, מאשש את מושג האי אפשר: הידע שלנו על עצמנו הוא מוגבל וחלקי; לעיתים קרובות אין אנו מבינים את הסיבות להתנהגותנו; ישנם מנגנוני הדחקה חזקים שכל תפקידם הוא להסתיר מאיתנו את עצמנו; אנחנו מופעלים על ידי דחפים, אירועים ותבניות הקשורים לילדות המוקדמת, שאין לנו כל גישה ישירה אליהם.
כמובן שהפן השני הוא שהתורה והטיפול הפסיכואנליטי מתיימרים לספק מפתח לחשיפת והבנת הלא־מודע, ובכך להפיכת הלא־נגיש לנגיש, והבלתי אפשרי לאפשרי. יש החולקים על כך, אבל גם הפרוידיאנים האדוקים ביותר יודו שאפשרויות ההבנה העצמית של האדם הממוצע, זה שאינו עובר אנליזה ממושכת, הן מוגבלות ביותר, ושאזורים נרחבים בנפש האדם הם חשוכים, וחיוניותם מתקיימת רק בחשכה."4
סרט האימה ההתעוררות5 מגולל את סיפורה של חוקרת תופעות על־טבעיות, פלורנס קטקרט, העוסקת בהפרכתן של בדיות מאחזות עיניים על חשבון אנשים המבקשים לתחבר אל יקיריהם שבעולם שמעבר. כשהיא מזדמנת לחקור פרשייה של הופעת רוח רפאים בפנימיית ילדים, היא מתייחסת אליה כאל עוד מקרה שרלטנות שנדרש להזים. אלא שהמוסד והאירועים המתרחשים בו אינם עוד תעלול מעשה ידי אדם אלא אירועים הקשורים אליה בקשר אישי־הדוק.
פלורנס אינה מודעת לכך; מנגנוני ההדחקה שלה היו כה חזקים, עד שהם הסתירו את עצמה מעצמה (ומילדותה המוקדמת) באופן כמעט מוחלט. אפילו זיכרונות עברה אינם אלא דמיונות שהמציאה תת־הכרתה והם זרים לה באותו אופן שבו היא זרה להם. מבחינה זו, "חלומה" הפך למציאות והמציאות עצמה נמחקה כליל, נעלמה כמו לא התקיימה מעולם.
בשונה מהחלום ובין מציאות לחלום, קיומה של פלורנס מעוגן בעולם ברור וחד־משמעי לכאורה, אולם כשהיא מתאמצת להפריך את אפשרות קיומם של עולמות אחרים (כוחות על־טבעיים ומתחזים שרלטנים) היא למעשה מבקשת לאשש את העובדה שמציאות כזו אכן שרירה וקיימת. במילים אחרות, היא מבטלת את אחיזות העיניים כדי להוכיח את קיומו של הדבר האמיתי – את מה שנמצא מעבר לאפשרויות המוגבלות של עולמה המצומצם. כמו ד"ר מרגרט מתסון באורות אדומים6, היא מגלמת בכל כוחה את תפקיד "סנגורו של השטן" רק כדי שתוכל להוכיח את אשמתו, נלחמת בעצמה ובאמונותיה רק כדי להוכיח ששתיהן קיימות באמת7.
החלום הוא פתח לאפשרות חיים חלופית, קיום לצד פצע שלא יגליד לעולם.
מרטי־מארי ופלורנס קטקרט בורחות אל חלום שנולד מתוך כאב.
כמוהן עושה גם מורי, גיבור סיפורו של או. הנרי.
בהבדל אחד:
למרטי־מארי, כמו גם לפלורנס קטקרט, יש עולם שאליו הן יכולות גם לחזור.
"נושא אחר שיש לפסיכואנליזה זיקה אליו היא האפשרות לאושר. כאן אולי מוטיב האי אפשר בולט עוד יותר. ראשית, אם אחד התנאים לאושר הוא הכרת עצמנו ומשאלותינו, הרי שסימן שאלה גדול ניצב על אפשרותו. מעבר לכך, ידוע המושג שטבע פרויד – "תרבות בלא נחת". השתייכות לחברה ולתרבות פירושה בין השאר ויתור על אינסטינקטים המוטבעים עמוק בתוכנו, ואי יכולת לממש מאוויים כמוסים. החיים הבוגרים של בני תרבות אינם חיים של נחת על־פי פרויד, אלא חיים של ויתורים ופשרות, ודרגות שונות של סבל וחוסר סיפוק הן חלק בלתי נפרד מהם. אי אפשר לחסל את הסבל, אפשר לכל היותר לנהל אותו. אי אפשר לפתור קונפליקטים בסיסיים, אפשר לכל היותר לנסות להבין ולהכיל אותם."8
הבריחה אל מציאות החלום נובעת ממצוקה; זו דרכה של הנפש להתמודד עם מציאות מורכבת שלא ניתן להתמודד איתה בדרך אחרת.
זו אשליה המבטלת את קיומו של אירוע כואב אחד, מקרה מכונן־מטלטל, אך היא אינה חיזיון מושלם.
השלמות שבה שלמה, לא מושלמת.
לכן, בשלב מסוים, היא נדונה להסתיים.
מציאות החלום, שבה בוחרות מרטי־מארי ופלורנס קטקרט, אינה מבטלת את הממד האנושי – זה המקפל בחובו את ההיבטים המהווים את "תרבות הלא נחת"; יש בה ויתורים ופשרות, דרגות שונות של סבל וחוסר סיפוק. עובדה זו היא ההופכת את מציאות החלום למבלבלת כל־כך: היא אמנם טובה, ובהיבטים מסוימים טובה יותר, אך יש בה מורכבות המייצגת חיים שלמים, אמיתיים.
החלום הוא בריחה, בריאה של מציאות חלופית כשהמציאות העכשווית מכזיבה, כשכל המאמצים נכשלים.
האי־אפשר והאפשר מתקיימים יחדיו עד לרגע שבו חייבים לבחור.
ואכן, בסופו של דבר – מרטי־מארי ופלורנס קטקרט בוחרות: הן בוחרות במציאות, לא משנה כמה היא זוהרת פחות בהשוואה לחלומן הדמיוני.
מרטי־מארי ופלורנס קטקרט חלמו את החלום הנכון כדי להגיע למצב הנכון, זה שיחלץ אותן מהמצב הלא נכון שבו הן מצויות.
החלום עוזר להן.
אך לא כן למורי.
סיפורו של או. הנרי, שהפך בדיעבד להיות סיפורו האחרון, היה ניסיון לפרוץ את גבולות העולם המציאותי המוכר ולפנות אל עולם החלום, להכניס את משאלת לבו אל העולם המוחשי. או. הנרי – הלוא הוא ויליאם סינדי פורטר – "תכנן לכתוב את הסיפור בשונה מסיפוריו האחרים, תחילתה של סדרה חדשה בסגנון שלא ניסה קודם.
"אני רוצה להראות לקהל," אמר, "שאני יכול לכתוב משהו חדש – חדש עבורי, אני מתכוון – סיפור ללא עָגָה, עלילה דרמטית ישירה שמטופלת באופן המתקרב יותר לתפיסתי על כתיבת סיפורים אמיתית." "9
אולם האמת חייבת להיאמר: יצירותיו של או. הנרי – הלוא הוא ויליאם סינדי פורטר – מעולם לא היו שעשועים בידוריים, נטולי משקל ספרותי. המבנה המורכב, הרב־משמעי והערכי שלהן הכיל הרבה יותר מאשר עגה וסיום מפתיע.
אלו היו סיפורים כפי שסיפורים נדרשים להיות.
התפיסה החצויה התקיימה רק אצלו, כשם שהתקיימה אצל מורי, מי שניסה לשנות את רוע הגזירה שהובילו אליה מעשיו המציאותיים, לברוח אל חלום – מציאות חלופית של אהבה, אישה וילד. גם את המציאות הזו הכיר ויליאם סינדי פורטר באופן אישי, אישי מדי10.
את המציאות לא ניתן לשנות.
את הסיפורים שמציירים אותה בצורה אחרת – דווקא כן.
אפילו ויליאם סינדי פורטר עצמו לא יכול היה לחשוב על סיפור אחרון הולם יותר מסיפורו זה.
או שמא כן?