גוֹסֵב
גוֹסֵב
רק טיפש יכול לקוות תוצאה אחרת כשהוא עושה שוב ושוב את אותו הדבר.
אלברט אינשטיין קבע את הקביעה הזו פעם, כך שהיא חייבת להיות נכונה; אחרי הכול, דבריהם של אנשים חכמים הינם נכונים תמיד.
אך האם תמיד אפשר לנהוג אחרת, גם כשאי אפשר?
"כבר החשיך היום, הלילה קרב ובא."1
זו שורת הפתיחה של גוסב, סיפור על אנשים גוססים בלב אונייה בלב ים. סיפור קצר על שעותיהם האחרונות בצל יום שהוא חיים ופעמי לילה שהוא המוות.
שתי קבוצות מאכלסות את חדר החולים שבאונייה; מלח ושני חיילים המשחקים קלפים כל היום2 וגוסב ופאבל איוואנוביץ', שניים שמצבם הדרדר אל הנקודה שמעבר לחולי "סתם", מעבר להחלמה וריפוי.
גוסב הוא אדם פשוט, טוראי ששימש שרת לקצין. דרישות תפקידו כללו צחצוח מגפיים, טיפול במיחם וטאטוא החדר. בשעות הרבות שלאחר מכן היה פנוי להתפלל, לקרוא או לא לעשות דבר. הכול היינו הך, חסר חשיבות או השלכות באותה המידה, בדיוק כמו עבודתו של הקצין, העסוק בשרטוט מפות כל היום, מבלי לדעת לאיזו מטרה הן משמשות ואת מי – אם בכלל.
פאבל איוואנוביץ' הוא קול הביקורת: אדם ש"מעמדו אינו ידוע"3, שעיסוקו ומוצאו אינם נמסרים4. בשמו, על אף שאפשר ואין זה שמו האמיתי, הוא מהדהד לאביו של צ'כוב, פאוול יגורוביץ' – אדם דתי מאוד ונוקשה מאוד. פאבל איוואנוביץ' אינו דתי בהכרח5 אך הוא ביקורתי ללא ספק: מטיף ומוכיח6, תוקף7 את הבערות והטיפשות8 שפשו בכול, את השקר שמשקרים האנשים9, את העוולות החברתיות שהעולם נגוע בהן10.
קל מאוד להקשיב לו, אפילו להסכים עם טיעוניו המוצדקים, אך בסופו של דבר אין זה משנה.
שום דבר לא משנה.
בגוסב המציאות חזקה מהכול.
"[…] לא המפות העיקר, אלא חייו של אדם! החיים חולפים ולא ישובו, צריך לחוס על החיים."
"אמת, נכון הדבר, פאבל איוואנוביץ', אדם רע, לא יחוסו עליו בכל מקום שהוא, לא בבית, ולא בצבא, אך אם אתה חי כמו שצריך, מציית, מדוע שיפגעו בך? באדונים אנשים משכילים, הם מבינים…" […]."11
גוסב ופאבל איוואנוביץ' הם שני קווים מקבילים שלא ישתלבו לעולם; משום ששניהם צודקים הצדק שהם אוחזים בו סותר את הצדק שבידו של האחר – אחריות מול התמסרות, עשייה מול גורל, חשיבות עצמית מול שכר ועונש. ועדיין, דרכיהם מסתיימות באותה הדרך, באותו האופן: פאבל איוואנוביץ' נפטר ראשון. גוסב נפטר זמן לא רב אחריו.
גוסב אינו איש אמונה; אין בו קריאה לאל, היאחזות בעולם שמעבר; הוא אינו מאמין במעשים או בחשיבותן של מהפכות. אם להמשיך את דימוי המספר, גוסב אינו מסוג הטיפוסים שמטלטלים את הספינה אלא מעדיפים לשוט על מי מנוחות12. ברם כשהוא מדבר ומתבונן על העולם הוא רואה דברים שאחרים אינם משגיחים בהם: מספר סיפור על ספינה ש"פגעה בדג ונבקעה קרקעיתה"13, מדמה את הסערה בחוץ ל"רוח [ש]ניתקה שלשלותיה"14. היבטים אלה יוצרים זיקה בין דמותו לזו של יונה, הנביא שנשלח להתריע בפני אנשי נינווה החוטאים ומסרב15, הן מפחד או מנימוק אחר. מעשיו הם שהביאוהו למעמקי דג16 במעמקי הים.
אולי גם מעשיו של גוסב הובילוהו לספינה זו בים סוער17, לחיים אלה ולסיומם. את הדג הגדול18 יפגוש בסוף, לכשיושלך אל הים כמו יונה, אך שליחותו, באם קיימת, נותרת שלו בלבד.
בניגוד לשמות רוסיים מקובלים, הכוללים שם פרטי, שם אב ושם משפחה, גוסב מחזיק בשם אחד, כמו יונה, כמו הזמיר – גיבורו סיפורו של הנס כריסטין אנדרסן, הזמיר, הידוע גם כזמיר מארץ סין, כמו המינוטאור.
"על פני מים שקופים, ירקרקים כעין הטורקיז, מתנדנדת סירה, כולה שטופה אור־שמש חם, מסמא־עיניים. בתוכה עומדים סינים עירומים, מושיטים אל על כלובים ובתוכם כנריים, וקוראים: "מזמר! מזמר!"19
סיפורו של אנדרסן מתאר זמיר קטן המובא אל הקיסר הגדול בסין בזכות שירת סלסוליו המופלאים. הקיסר רב־העוצמה מחליט שהזמיר יישאר בחזקתו כדי שיעמוד לרשותו תמיד, אך הזמיר מצליח להימלט מכלוב הזהב שסגר עליו. על אף פי כן, הוא חוזר להציל את חברו כשהיה על ערש דווי ומבטיח לשוב ולשיר לו – כנהוג בין ידידים.
הסינים העירומים מבקשים מהכנרית20 לעשות את מה שעשה הזמיר – להציל אותם ממוות, לגאול אותם בזכות קול השירה21, אך בקשותיהם לא תצלחנה, לא בסיפור הזה.
סיפורו של המינוטאור הסתיים בניצחונו של תזאוס, אך בסיפורו של צ'כוב כל שנשאר ממנו הוא זיכרון אימים של ראש מפלצת שאינו רואה, אינו מבין, אינו מושיע: "חוט־מחשבותיו של גוסב נפסק, […ו]מופיע פתאום ראש־פר גדול, חסר שחר, ראש נטול־עיניים, והסוס והמזחלת אינם נוסעים עוד, אלא סובבים בעשן שחור. […] הוא שותה ושוכב, והמזחלת חוזרת ונוסעת, ושוב חוזר ראש־הפר נטול העיניים, והעשן, ועננים… וכך עד אור הבוקר."22
שלושה ייצוגים לחידלון אחד גדול. בגוסב אין תקווה, אין אחרת הימים.
האונייה שבו היא כסירתו של כארון על נהר הסטיקס, מסע בכיוון אחד במים שאין אחריהם זיכרון.
גוסב הוא סיפור שכל־כולו מוות, אך המוות כלל אינו מאוזכר בו. התיאורים על אודותיו נמסרים באדישות ושוויון נפש, יבשים כמו דו"ח שאפילו אינו מציין את עובדת הפטירה.
אנשים אינם מתים בגוסב; הם פשוט ישנים עד שהם מוצאים מחדר החולים ומושלכים אל הים – ללא רגשנות או צער, אולי רק עם מחשבה שגם גורל כזה עשוי להיות מנת חלקם של אחרים23.
הרגשות קבורים עמוק מתחת לפני השטח – גולמיים, גסים אך פועמים, סוערים, נוקבים.
"בעל־התחבושת יושב על יצועו של גוסב ואומר בקול עמום:
"וגם אתה, גוסב, חיה לא תחיה בעולם הזה. לא תגיע בשלום עד רוסיה."
"מי אמר זאת, הרופא או החובש?" שואל גוסב.
"לאו דווקא, איש לא אמר, אלא שניכרים הדברים… מייד אתה מכיר בו, באדם, שחייו תלויים לו מנגד. הנה אתה, לא שותה ולא אוכל, רזית מאוד – אימה היא להביט בך. קיצורו של דבר, שחפת24. לא כדי להבהילך ולהטריד מנוחת־נפשך אמרתי לך מה שאמרתי, אך אולי תבקש להתוודות ולהתקדש לפני המוות. ואם כסף יש לך, מוטב שתמסרהו לקצין הראשי."
"הביתה לא כתבתי…" נאנח גוסב. "אמות, ולא יידעו."
"יידעו," אומר המלח החולה בקול עבה. "כשתמוּת, ירשמו כאן ביומן האונייה, באודיסה ימסרו את הרשימה לרשות הצבאית ומשם תישלח הודעה למחוזך, או…"
חלחלה אוחזת את גוסב לשמע הדברים האלה, כמיהה לא נודעת מציקה לו, הוא שותה מים – לא, לא עוזר; נמשך אל הצוהר העגול ושואף אוויר לוהט ולח, – לא זאת; מבקש להרהר במולדתו, בכפור, – לא זאת… לבסוף נדמה לו, שאם ישהה עוד רגע באחד בחדר־החולים, ייחנק מייד.
"חברים, קשה לי…" הוא אומר."25
עומק רגשותיו של גוסב פורץ מבין לאיפוק המילים. עובדת מותו הקרב, הוודאי, ממלאת אותו אימה עד כדי מחנק.
הדבר שכנגדו יוצא פאבל איוואנוביץ' מגיע לשיאו בתיאורים אלה, הספוגים בבדידות תהומית, חדה, מפלחת. האובדן קשה מנשוא26.
ואולם, כשגוסב צולל למעמקים, מושלך אל הים עטוף בבד הפרוּשין, המספר מגביה עוף לקצה השני, מרקיע שחקים אל תיאור השמים וצבעיהם הנהדרים: "ואותה שעה למעלה, בצד שבו שוקעת השמש, נערמים העננים, ענן אחד דומה לשער־הניצחון, האחר לאריה, השלישי למספּריים… מאחורי העננים מגיחה קרן ירוקה, רחבה ונמתחת עד טבוּרם של השמים; לאחר זמן־מה מוטלת לצדה קרן סגולה, אחר כך קרן־פּז, ואחריה ורוּדה… השמים היו סגליים־ענוגים. בהביטו אל השמים ההדורים המקסימים האלה, מזעיף האוקיאנוס, תחילה, את גבותיו, אך לאחר שעה קלה לובש גם הוא גוני־חן, גוני־שמחה, גוני־תשוקה, אשר תקצר לשון האדם לכנותם בשם."27
בדרך מאוד לא אופיינית לצ'כוב מסתיים גוסב בנימה חיובית, כזו שמספרת שהעולם הוא מקום נפלא לחיות בו, להיות בו, להיכלל בו, על אף ולמרות הכול. רעיון בלתי נתפס, וודאי אצל גיבורי הסיפור, ובכל זאת אמיתי ולא פחות חשוב – משכנע.
בטבע הזה אין מחשבות – הוא פשוט קיים. כל מה שנתפס עד כה בתיאוריו הנוקבים של פאבל איוואנוביץ' – ביצה טובענית, הרסנית – נשאר לרגע אחד מחוץ לתמונה.
אהבת החיים שמתגלה כאן מגיעה לאחר ויד ביד עם כל הקשיים והכאב. היופי חזק מהם אך אינו משכיח אותם; הם מעצימים האחד את השני.
הסיום מבטיח נחמה, נקודת היאחזות ביופי שיישאר – אולי לעולם – אחריו, אחרי כולם.
עולם שלא יקרוס תחתיו אלא ימשיך, אולי לנצח.
הכתיבה בגוסב פיוטית ונוגעת ללב. רקמת המילים שבו הופכת לרקמה אנושית חיה.
אלה לא דברים שניתן להבין בצורה שכלתנית, מפוכחת; כמו שירה הם מונחים על הלב, לחלחל, להדהד.
במקום החלש ביותר, בחולי שמפקיע מאדם את השליטה על גופו, על התנהלותו, על חייו – שם בוחר צ'כוב להיות, מפנה את הזרקור אל האנשים שאף אחד אחר לא מקשיב להם – הנכאים, הגוססים, מוכי הגורל; גיבורים שאינם גיבורים כלל, אפילו לא בעיני עצמם.
הקשבה זו אינה גורמת להם להיראות אחרים מכפי שהם באמת, אך היא מחזירה להם את המקום שהעולם גזל מהם – את האמצע, את מרכז ההתייחסות, את מה שלקחה המחלה והמעמד החברתי לא אפשר והם עצמם לא ידעו ולא האמינו ולא שאפו להיות.
צ'כוב28, אינו מסכים לאיבודו של האדם בהמון. הוא מוצא אותו במקום לא־צפוי, לא־מעניין, לא־זוהר, מספר סיפור על מי שהפך במותו חלק מהנוף, בים שאפילו ציון קבר אין בו, מקום לפקוד ולבכות בו; מי שנשטף ואבד בזרם החיים – אבל בכל זאת ועל אף פי כן היה, התקיים, חי.
סתמיות התיאור היא הזרה מהדהדת שמעצימה את האדישות הקיומית לקיום האנושי ומגנה אותה בעת ובעונה אחת.
גוסב הוא סיפורו של איש אחד, לא חשוב, לא משמעותי, שמותו נמסר בהודעה כללית וספק אם מישהו יבכה על חסרונו (להוציא את הוריו הזקנים), אבל גוסב הזה היה חשוב מספיק – לא חכם ולא משכיל ולא תמיד פועל בשום שכל29 – כדי לספר כמה מעוות להתייחס לבני אדם בצורה אגבית כל־כך30, אפילו כשהם עצמם מתייחסים אל עצמם באותו אופן, ובה ובעת להעניק להם, ולו לרגע, את מה שנשלל מהם בעצם ההתייחסות הזו: אנושיות.
פשוטה, בסיסית, אנושית.