בכוונה לא תחילה
בכוונה לא תחילה
בתאריך 31.12.2020 התראיין השחקן יוסי ואסה במוסף השבת של ישראל היום וסיפר על סלידתו מסיפור הילדים דירה להשכיר של לאה גולדברג, בגין השימוש במילה "כושית" ביחס לחתולה השחורה המגיעה לבחון את הדירה הפנויה להשכרה1.
עובדה היא שכוש היה אחד מבני נוח ושצבעו השחור הפך להיות מזוהה ומגולם בשמו – כושי.
עובדה נוספת היא שבמרוצת השנים והזמן הפכה המילה לתיאור של גנאי ועלבון, באופן שלאה גולדברג לא הייתה יכולה לצפות או להעלות על דעתה.
למילים יש משמעות תרבותית, חברתית, היסטורית וכמובן גם אישית.
כוחן אינו טמון רק באופן ובהקשר שבו משתמשים בהן אלא גם במשמעות הפרטית שיוצקים להן ובכוונה הנלווית אליהן.
סיפורה של נורית זרחי, אָמוֹרִי אַשִּׂיג אָטוּסָה, מספר את סיפורה של מכשפה צעירה שסיימה את חוק לימודיה ונדרשת לעמוד במבחן הסיום – מבחן קבלה לעולמן של מכשפות מוסמכות מן המניין. אמורי אשיג אטוסה נדרשת להפוך שני מזלגות פשוטים ל"דָּבָר שֶׁנָּחוּץ בָּעוֹלָם: מַשֶּׁהוּ חָזָק, מַשֶּׁהוּ מָהִיר, מַשֶּׁהוּ קָנִי, מַשֶּׁהוּ מָכִיר"2.
אמורי מתאמצת, משתדלת ו… נכשלת.
בתחילה היא הופכת את המזלגות ל"שְׁנֵי רָאשֵׁי וְרָדִים לְבָנִים"3 – "הישג" מפוקפק מאוד לדעתו הנחרצת של המנהל, הרואה בפרחים דבר בלתי נחוץ בעליל וכישוף שאינו מבטא את יכולותיה של הבוגרת בשאיפה. אמורי מנסה בשנית והופכת את הוורדים לשני כדורי זכוכית – גולות משחק צבעוניות. תחושת הסלידה של המנהל מהתוצאה הכושלת משתווה רק לזעמו הבלתי מרוסן נוכח כישלונה השלישי של אמורי, שהפכה את שני המזלגות־ורדים־גולות לשני צדפים.
נראה שככל שהיא משקיעה, משתמשת במילות הכישוף הנכונות ובעיקר עוצמת את העיניים ומשתדלת להתרכז – אמורי מפספסת ובגדול. התלמידה מתקשה למצוא את האמירה הגלומה בשמה ולבטא את יכולותיה כדי ליצור במילותיה דבר בעל משמעות, משקל וערך. בדמעות של תבוסה ועלבון היא מנסה להסביר שהדבר קורה לה בטעות, ללא כוונה.
""זֶהוּ," אָמַר הַמְּנַהֵל, "בִּשְׁבִיל לְהַצְלִיחַ בָּעוֹלָם צָרִיךְ כַּוָּנָה, אַתְּ שׁוֹמַעַת? אֲנִי אֶתֵּן לָךְ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת אַחַת אַחֲרֵי הָאַחֲרוֹנָה. וְאָז, אִם לֹא תַּצְלִיחִי, כְּבָר לֹא תּוּכְלִי לָצֵאת לָעוֹלָם לְעוֹלָם.""4
לכאורה אין דבר קל יותר מהמשימה שמטיל המנהל על אמורי: להתכוון כדי ליצור משהו בכוח בדיבור, בכוח האמירה, אך אמורי לא מצליחה להשיג את מה שהיא לא מצליחה להתכוון אליו, על אף שהלכה למעשה היא אומרת ועושה את כל הדברים הנחוצים.
ניסיונה האחרון־אחרי־אחרון של אמורי אשיג אטוסה מוביל לסילוקה מבית הספר: בדרכה המשובשת היא הופכת את הצדפים לשני מקקים. "אֲפִלּוּ אָמוֹרִי חָשְׁבָה שֶׁהֵם מַגְעִילִים. הִיא רָצְתָה לְהַשְׁאִיר אוֹתָם עַל הַשֻּׁלְחָן וּבְשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט לַחְמֹק מֵהַחֶדֶר וְלָלֶכֶת לְאָן שֶׁיְּכוֹלָה לָלֶכֶת מְכַשֵּׁפָה קְטַנָּה בְּלִי תְּעוּדָה. אֲבָל הִיא לֹא יָכְלָה לְהַשְׁאִיר אוֹתָם פֹּה, שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ לְמָה נֶהֶפְכוּ לָהּ הַמַּזְלְגוֹת. וְהִיא נִגְּשָׁה לַשֻּׁלְחָן. מָה תַּעֲשֶׂה בָּהֶם? […]
"צְצְ…" לָחֲשׁוּ, "אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהִפָּטֵר מֵאִתָּנוּ סְתָם כָּךְ. רֵאשִׁית, אַתְּ אַחְרָאִית לָנוּ, וְשֵׁנִית, מָה אֲנַחְנוּ אִם לֹא מַשֶּׁהוּ חָזָק, מַשֶּׁהוּ מָהִיר, וְלִקְנוֹת וְלִמְכֹּר אוֹתָנוּ לֹא צָרִיךְ. אוֹתָנוּ מְקַבְּלִים חִנָּם."
[…]
"אוּלַי זֶה נָכוֹן," אָמְרָה אָמוֹרִי, "אֲבָל לֹא הִמְצֵאתִי אֶתְכֶם בְּכַוָּנָה."
"אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא מְשַׁנֶּה," אָמְרוּ זִילְבֵּרְס וּוִילְבֵּרְס. "לֹא בְּכַוָּנָה זֶה פָּשׁוּט בְּכַוָּנָה אַחֶרֶת.""5
מגעילים ככל שהם נראים, המקקים מפגינים תובנה ונחישות יוצאי דופן. הם חוזרים על מילת המפתח, מילת הקסם האמיתית כך נראה, בה השתמש גם המנהל – כוונה, ומסבירים לאמורי כי כשאומרים מילים – צריך להתכוון אליהן. האמירה כשלעצמה אינה מספיקה משום שמעשה שאינו מונע מרצון, תשומת לב והקפדה יוביל לתוצאה אחרת, לפרשנות שונה, לתוצר שבינו ובין האמירה שקדמה לו אין כל קשר.
מה מבינים המנהל והמקקים שאמורי מתקשה כל־כך להפנים?
הלוא היא רוצה לצלוח את הבחינה, לקבל את התעודה הנכספת ולהיות מכשפה מוסמכת מן המניין.
ניכר שהיא באמת נאבקת כדי לעמוד במשימות המוטלות עליה, לממש ברגע מכריע אחד שנים של לימודים ועשייה. יתרה מכך: נראה שככל שהיא מתאמצת, כך מתחדדים בה גם הרצון וגם הכוונה, אלא שניסיונות לחוד ומציאות לחוד. העתיד נראה לוט בערפל ותקווה – אין.
שני המקקים, ששמותיהם הם שתי מילות הלחש הראשונות בנוסחת כישופה של אמורי, מסבירים לאמורי כי עליה לאלף אותם. במהלך דומה למדי לעלילת הנסיכה והצפרדע, שבה יצור מכושף ודחוי כופה את נוכחותו על נערה צעירה שסולדת ממנו עד בלי די, הם מסבירים לאמורי מה בדיוק עליה לעשות וממלאים בצייתנות אחר הוראותיה (על אף שהיו, למעשה, הוראותיהם מלכתחילה). מאמצי "האילוף" אולי עולים יפה מצד שני המקקים אבל אמורי, כך נראה, אינה משתכנעת. נגעלת ומיואשת היא פורצת בבכי סוער ודמעותיה מאיימות להטביע את שני היצורים האומללים שבאו לעולם רק הודות לחוסר הכוונה של כוונותיה.
""צְצְ… אֲנַחְנוּ רְטוּבִים. הַצִּילִי אוֹתָנוּ, אָמוֹרִי אַשִּׂיג אָטוּסָה."
אָמוֹרִי נִבְהֲלָה. לֹא לֶאֱהֹב אֶת זִילְבֵּרְס וּוִילְבֵּרְס זֶה דָּבָר אֶחָד, אֲבָל לְהַטְבִּיעַ אוֹתָם זֶה כְּבָר דָּבָר אַחֵר, וְלָזֶה הִיא לֹא הִתְכַּוְּנָה בִּכְלָל. עַכְשָׁו הִיא אֲפִלּוּ לֹא יָכְלָה לִבְרֹחַ, וְהִיא שָׁלְחָה קְצֵה צִפֹּרֶן יְמָנִית וְשָׁלְתָה מִן הַמַּיִם אֶת זִילְבֵּרְס, וְאַחַר כָּךְ שָׁלְחָה קְצֵה צִפֹּרֶן שְׂמָאלִית וְשָׁלְתָה מֵהַמַּיִם אֶת וִילְבֵּרְס. וְהֵם יָשְׁבוּ כְּמוֹ שְׁנֵי שַׁבְּלוּלֵי אִטְרִיּוֹת עַל שְׂפַת הַבְּרֵכָה וְלֹא רָצוּ לְהִתְנַחֵם.
"אַתֶּם כּוֹעֲסִים," אָמְרָה אָמוֹרִי. "אַל תִּכְעֲסוּ. לֹא עָשִׂיתִי אֶת זֶה בְּכַוָּנָה."
"זֶהוּ," לָחֲשׁוּ וִילְבֵּרְס וְזִילְבֵּרְס, "זֹאת הַבְּעָיָה. הָיִית צְרִיכָה לְהִתְכַּוֵּן אֵלֵינוּ.""6
אמורי המסכנה עדיין אינה מצליחה להתכוון. היא לוחשת, אבל המקקים מזהים שאין כנות בקולה. היא מנסה שוב, בקול חזק יותר, אבל המקקים עדיין אינם משתכנעים. רק כשהיא צורחת את המילים שביקשו ממנה להגיד מתרחש הפלא ושני המקקים הופכים לשני סוסים אצילים נפלאים.
מה השתנה?
כיצד נולדה באמורי הכוונה הנחוצה כל־כך דווקא עכשיו?
האם הצרחה היא שיצקה משמעות למילותיה?
האם החרטה?
או אולי הייתה זו הידיעה שלא נותר לה דבר להפסיד?
אמורי לא פיתחה רגש אהבה או שייכות למקקים; היא לא המציאה מילים חדשות אלא חזרה במדויק על הדברים שהורו לה לומר, ובכל זאת הפעם, בשונה מכל הפעמים האחרות, מכל הכישלונות המצטברים – משהו עבד.
הקסם התרחש.
מדוע?
מה בדיוק הצליח כאן?
כוונה מורכבת ממספר לא מבוטל של הבטים.
בראש ובראשונה מתקיים בה הרובד הגלוי, הברור – הרצון להשיג משהו, לכבוש יעד, להניף דגל על מטרה. בשאיפה כזו אין כמיהה, אולי רק נחישות שגם היא אינה חייבת להיות מופגנת או מוחצת, אלא בעיקר מבוססת על כנותה של הרצייה.
אמורי רצתה להשיג תעודה כדי להיות מכשפה רשמית מן המניין. היא לא יחסה לכך חשיבות יתרה משום שההישג הזה היה משהו טבעי ומקובל, כזה שכולם רוצים ויכולים לקבל, כזה שמתכתב עם דרך העולם.
אלא שאמורי לא הצליחה להשיג את הדבר הפשוט כל־כך לכאורה, וכך ולכן כל מה שבא לאחרים בקלות נטולת מחשבה הפך אצלה לאתגר קיומי, הרה גורל.
כעת נכנס לתמונה הרובד השני, הפנימי והעמוק יותר: אמורי ביקשה לשקם את הריסות כישלונה המפואר. המטרה לא עוד הייתה התעודה – היא סולקה מבית הספר בצורה רשמית ופוגענית כאחד – אלא הרצון לשקם את תדמיתה האישית בעיני עצמה. אמורי לא רצתה להיות חריגה – שאיפה שאין בה דבר מן הייחוד אבל יש בה הרבה מהניסיון להגן על הכבוד העצמי כדי לא להיתפס כאכזבה, ככישלון, כדחויה.
אלא שגם הרובד הזה לא הספיק.
אמורי נתקעה עם שני מקקים שסירבו ללכת, שהצהירו שהם קשורים אליה לעולמים, שהטילו עליה את האחריות לגורלם.
חרפתה כבלה את עצמה לרגליה.
כשמשאת הנפש של אמורי משתלטת עליה היא מגלה שלכוונה לא מכוונת יש גם השלכות שליליות. כאן נכנס לתמונה הרובד השלישי, הנסתר והחשוב באמת.
ברובד הזה לא עניין את אמורי מי רואה אותה וכיצד היא נתפסה דרך עיניהם של אחרים. בנקודה הזו על ציר הזמן, הייאוש והתסכול כבר לא היה אכפת לה משרשרת הכישלונות, מהחרפה, מכל מה שאבד ויכול היה להיות.
ברובד הזה אין לאמורי שום רצון חיצוני או כוונה שאינה שלה.
כל השיקולים הזרים פרחו ועפו להם.
כל הקליפות נשרו מעליה.
ברובד הזה אמורי ניצבת אך ורק מול עצמה.
חוסר האונים והביזוי האישי הגדישו את הסאה וסילקו כל שיקול לא מכוון ולא מתכוון של אמורי.
לא עוד תאוות או שאיפות או רצונות או משאלות.
כאן היא רק נוכחת.
כאן רק היא נוכחת, לבדה.
צודק המנהל: כדי להצליח – צריך כוונה.
צודקים המקקים: לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת.
כדי להגיע לכוונה, זו האמיתית, הנכונה והמדויקת, צריך להתכוון, להתכוונן, להתכונן.
אין קיצורי דרך ואין כשפים נסתרים.
הרגע הזה, רגע חמקמק של סיפורים, שבו מתרחש סוף־סוף כל מה שלא הצליח להתרחש ניסיונות רבים ונואשים קודם לכן, הוא פלא בפני עצמו, סוג של נס שלא ניתן באמת לתזמן או ליצור באופן מלאכותי, אך מה שהוא טומן בחובו יפה וחזק וגדול ומשמעותי ועוצמתי יותר מכל רצייה כזו או אחרת.
"טוּסִי, אָמוֹרִי אַשִּׂיג אָטוּסָה, עַכְשָׁו טוּסִי לָךְ אֶל תּוֹךְ הָעוֹלָם. קָדִימָה, קָדִימָה, טוּסִי עַל מַשֶּׁהוּ נִפְלָא, מַשֶּׁהוּ מַלְהִיב, מַשֶּׁהוּ דָהִיר, מַשֶּׁהוּ אָהִיב."7
הרגע הזה הוא הרגע שבו הדברים נופלים למקום. הוא אמנם מגיע אחרי הרבה מאוד נפילות מכאיבות וניסיונות שכביכול הובילו ללא כלום ולשום דבר אבל הוא מגיע.
צריך רק להתכוון אליו.
להתכוון, להתכוונן, להתכונן;
להפגין נוכחות;
להיות.