או. הנרי – על טפל ועיקר
או. הנרי – על טפל ועיקר
עיון בשני סיפורים
"גיבור" ו"פושע" נדמים להיות שני מונחים מוחלטים: "גיבור" יתנהג בצורה טובה וחיובית באופן שאין לטעות בו; "פושע" יגלם בדיוק את ההיפך, בצורה החלטית ומובהקת לא פחות.
הרעיון העומד בבסיס הנחה זו הינו פשוט: כל בני האדם נושאים בחופש בחירה וכיוון שכך החלטתו של אדם לפעול בהתאם לשיקולים מסוימים הופכת את בחירתו למייצג של אישיותו המוסרית. בחירה המשרתת את טובת הזולת תזהה את הפועל כבעל אישיות ראויה; בחירה המקדשת את תועלת היחיד, תוך התעלמות מהשלכות מעשיו על האנשים סביבו, תזהה אותו כטיפוס בלתי מוסרי בעליל.
לעתים, גם מי שנדמים להיות מהוגנים בהתנהלותם, יכולים – במחי בחירה אחת – לחשוף מבנה אישיות שונה בתכלית. טיעון זה תקף גם במובנו ההפוך, בחשיפת מרכיב מוסרי שלא היה ידוע עד כה אצל מי שנחשדו כמושחתים באופן חסר תקנה. יש ולעתים המעשה המכונן הינו רק פעולה בודדת, חריגה בנוף ההתנהלות השגרתי והמקובל, ואולם אפשר ודווקא פעולה זו תישא בייצוג כן ונאמן למהותה האמיתית של הדמות שביצעה אותה ולערך המוסרי הגלום בה.
הדברים מקבלים ביטוי מובהק בסיפורו של או. הנרי הונאה כפולה ומכופלת. יצירה זו בונה במיומנות את דמותו המפוקפקת של הגיבור – פושע מובהק – רק כדי למוטט אותה בסיומה.
קיד לאנו רצח אדם לבן בקרב יריות. עקב כך נמלט קיד לבואנאס טיאראס, שם פגש בקונסול אמריקני שזיהה את דמיונו לבן המקום, אוריקוא, צעיר שנעלם זה מכבר. השניים מחליטים לבצע הונאה, בה ייטול קיד את זהותו של הבן האובד ולאחר תקופה לא ממושכת של הונאה יימלט יחד עם הקונסול ועם הונם של בני הזוג אוריקוא. אולם חודש לתוך יישום התרמית, מודיע קיד על סירובו המפתיע להמשיך בקו הפעולה המוסכם, ומאיים על הקונסול פן יסגיר את סודו. התפנית מתחדדת עם הגילוי כי בן המקום, שאת זהותו נטל קיד, היה הנרצח מלאראדו, שבגינו הגיע קיד לבואנאס טיראס מלכתחילה.
המספר מגולל בהרחבה את ההתרחשות העלילתית, לרבות סיפורן האישי של הדמויות, אך נמנע מתיאור מחשבותיהן והרהוריהן. על אף היותו מספר מהימן, לא אחת הוא מעכב בעד מסירת מידע חיוני ומפגין נטייה לתיאורים מגמתיים, המדגישים היבט אחד על פני צדדים אחרים באפיון הדמויות. כך זוכה קיד לאנו באהדת המחבר המשתמע, "המאשים" את הנרצח במותו ופוטר את קיד מכל אשמה1. התייחסות מגמתית ניכרת גם בעניינו של הקונסול האמריקני טאקר, המוצג באור לא חיובי, כרמאי ושתיין.
קיד הוא טיפוס מסתורי ורב־ניגודים: צעיר חם מזג, חובב התכתשויות והזדמנויות לביצוע פעילות אלימה ובלתי חוקית. כללים ומוסכמות אינם חשובים בעיניו והוא מתנהל כשליט יחיד בעולמו, בהתאם לרצונו והעדפותיו, המתנגשים לא אחת עם המקובל על פי חוק. קיד אינו חושש לעבור גם על הלאווים החמורים ביותר בכדי להציל את עורו ולשרת את מטרותיו. הפשע הוא דרך חייו ואמצעי שעשוע מועדף אולם התייחסות המספר לעברו ולאופן גידולו מעלה מעין צידוק סלחני להתנהגותו: כמי שלא הכיר את הוריו ומעולם לא נמצא במסגרת חיובית אשר תכוונו לדרך הישר, למד קיד להסתדר בכוחות עצמו. החיים חינכוהו כי חשדנות ונאמנות עצמית הם האמצעים היחידים לשרוד את הקושי, גם אם לעתים גובלים הם בפשע ובהתנהלות שלא על פי מוסכמות המוסר והחברה.
התנהגותו הנפשעת מגיעה לשיאה עם הוצאתה לפועל של מזימת הקונסול המקומי: קיד מקבל עליו את העסקה ללא היסוס או ספקות מוסריים, באותו האופן שבו הוא מחליט, מאוחר יותר, לסגת ממנה, ללא לבטים או מחשבות של "בעד" או "נגד". אותו האופן, אולי, אך וודאי לא אותו השיקול:
"[…] אל תחשוב [טאקר] שאני אומר את זה למען התועלת שאני מפיק מהמצב הנוכחי. הו, לא. אם עולה בלבך רעיון מסוג זה – שמור אותו לעצמך […]. כאן יש לנו גבירה אחת שונה שעלינו המשיך ולהונות עד הסוף. היא הייתה מסוגלת לעמוד באסון פעם אחת, אולם היא לא תוכל להחזיק מעמד בשניה."2
בסירובו למשוך ידו ממעשה ההונאה חושב קיד, אולי לראשונה בחייו, על תועלתו וטובתו של האדם האחר. לאחר שגילם את תפקיד בנה האובד, הבין כי עזיבה נוספת תהיה מכת מחץ עבור הגברת אוריקוא, ממנה לא תוכל עוד להתאושש. על כן הוא בוחר להישאר כבול לזהות שאינה זהותו ולחיים שאינם חייו, בחירה החושפת כיוון שכך אישיות מוסרית, רגישה ואכפתית.
לכאורה, ניתן להטיל ספק במניעיו הטהורים של קיד, לאור התשואה הכלכלית הגבוהה הגלומה בהמשך התרמית: לאחר שרצח את אוריקוא הצעיר בדם קר, הוא נכנס לנעליו, נוטל את שמו ואת חייו הנוחים. כמי שהצטייר כאדם שאינו מייחס חשיבות לרגשות הזולת ולצרכיו, יכולה התנהגותו להתפרש כניסיון נוסף להבטיח את עתידו בצורה המשתלמת ביותר. בגידה בשותפו וניצול קר של רגשות אם אוהבת אינם שיקולים אשר יניאו אותו מכוונותיו. מה גם, שלפי הודאתו שלו, קיד היה ונשאר נבל מסוכן שללא קושי ירצח שוב, אם רק יידרש לכך3.
הסתכלות זו, המתייחסת בספק לגילוי הנדיבות המפתיע מצידו של קיד ורואה בו גחמנות רגעית ולא אפיון אישיותי מהותי, אינה עולה בקנה אחד עם מגמתו הערכית של המספר: יוג'ין גרסיה טוען שכוונת או. הנרי הייתה להראות כי בכל לב אנושי קיימת נטייה מולדת אל הצד המכובד שבחיים, המבכרת את הטוב על פני הרע, ולפיכך גם אלה שנפלו לתהומות הנמוכים ביותר יוכלו, אם רק ירצו, לטפס חזרה מעלה4.
קיד הוא בבחינת התגלמותו המוחלטת של רעיון זה: כמי שנולד למציאות שבה החטא והפשע הם הדרך לשרוד את הקיום היום־יומי, הוא נהג באופן היחיד שהכיר, ברם הנסיבות הקשות והסביבה הפושעת לא הצליחו להשחית את הטוב השורשי והמוסרי שבאישיותו. המפגש עם משפחת אוריקוא, על אף הדרך המפוקפקת שהביאתו לשם, היה שעת הכושר, אשר אפשרה למהותו הפנימית לקבל ביטוי מעשי של ממש.
יתר על כן, על אף חסרונותיו ופשעיו הרבים, תאוות בצע מעולם לא נמנתה בין מגרעותיו של קיד. על פי וידויו, חיי העושר אינם קורצים לו ו"ביצים מטוגנות בקדל היו מספקות [אותו] לא פחות ממנת האיגואנה"5. בחירתו להישאר כבן אוריקוא אמנם מבטיחה את עתידו הכלכלי, אך במקביל גם מגבילה את חירותו לחיות ולנהוג כרצונו. מה גם, שלו היה מתעניין בכסף, לא היה מתקשה כלל להשיגו שכן הופקדו בידיו מפתחות הכספת המשפחתית כך שבכל רגע יכול היה להימלט, לבדו, מבלי להתחלק עם טאקר בשלל. אך קיד אינו עושה זאת. ברגע זה לא הישרדותו ותועלתו האישית עומדים על הפרק אלא שיקולי טובת ורווחת האחר.
קיד אינו אדם חדש הנולד מדמותו של פושע ישן. הוא היה ונשאר אותו צעיר פוחז, שולף אקדחים נמהר, שייטול במהירות וללא מחשבה את חייו של מי שיעז לעמוד בדרכו. אין בו חרטה או התפכחות פתאומית והוא אינו מתפתח או משתנה במהלך הסיפור אלא חושף מימד נוסף, עמוק, שהיה חבוי בו מלכתחילה. עדות לכך נרמזת גם בדבריו, משזיהה את דמותו של זה שאליו התחזה וראה בהמשך קיומה של תרמיתו הזדמנות לכפר על חטאיו. האופן שבו עורר בו הגילוי תחושת אחריות תומך במערך המוסרי שהיה קיים בו עוד קודם. יוצא אפוא שדווקא העמדת הפנים היא־היא המאפשרת לקיד לחשוף את ערכו האמיתי, אולי גם בפני עצמו6.
מוסריותו של קיד מתחדדת גם באמצעות הנגדתו לדמותו השלילית של הקונסול: טאקר שונא את אמריקה בכלל ואת שגרירות החוץ שלה בפרט, על שהציבה אותו בתפקיד מבלי לספק לו את האמצעים הנדרשים. התסכול והשעמום דרדרו אותו לשתייה לשוכרה והולידו בו רצון להימלט בכל דרך אפשרית. בשונה מקיד, הוא אינו צעיר פוחז ונמהר, אך גם דרכו המחושבת מובילה לחיי חטא ופשע. הוא מטה את הנסיבות לטובתו באופן מפוקפק ובלתי חוקי, ואינו בוחל בשום אמצעי בדרכו להגשים את מטרותיו.
הקונסול הערמומי, שאינו מתיירא מלנצל את מצוקת האחר לתועלתו ורווחתו, מעמיד את קיד באור מוסרי וראוי, כצעיר טוב לב ובעל חמלה.
סיפור נוסף המבטא היטב את דו־הערכיות המוסרית של גיבור היצירה הוא מריונטות7, אף הוא מאת או. הנרי: צ'רלס ספנסר ג'ימס, רופא לאור יום וגנב בחסות החשיכה, נקרא לביקור רפואי דחוף בשעת לילה מאוחרת. בעת טיפולו בחולה מגלה ד"ר ג'ימס את קיומה של כספת בחדר ומחליט לפרוץ אותה בכל מחיר, לרבות במחיר חייו של המטופל.
ד"ר ג'ימס אינו מהסס: הוא מזריק לחולה המעולף, צ'נדלר, זריקת ניטרוגליצרין המאששת אותו לרגע, בדיוק הרגע הדרוש לו, ולאחר מכן מביאה למותו כתוצאה מהתקף לב.
במהלך שהותו בבית מגלה ד"ר ג'ימס כי צ'נדלר היה בעל אלים ומתעלל. כשהוא פותח את הכספת ומגלה כי היא ריקה, הוא מניח בתוכה את כספו שלו ומסביר לאלמנה הטרייה כי בעלה הוא שהדריכו לעשות כן, על מנת שתוכל לשוב לבית הוריה ולהתחיל בחיים חדשים.
אישיותו הדו־ערכית של הרופא־פורץ נחשפת במלוא מורכבותה כבר בתמונת ההיצג של הסיפור: בדרכו חזרה מפריצה שלא עלתה יפה, הוא נעצר על ידי שוטר מקופי. כדי להשתחרר מטורח הבדיקה הוא ממהר להציג עצמו כרופא ולטשטש את הרושם המחשיד העולה מ"השעה המאוחרת, הסביבה הידועה לגנאי […] והחפץ הבלתי ברור ש[…]נשא איתו"8. המעיל השחור והכובע המשוך לפנים, המבקשים להסוות את זהות הפושע, הופכים לאמצעי הגנה של אזרח תמים מפני הקור והגשם המטפטף; הליכתו החרישית של הגנב המנוסה מצטיירת כפסיעתו הבטוחה של בעל מקצוע מכובד; והתיק השחור המהודר, המאכסן את כלי פריצתו, נתפס ככלי עזר לנשיאת אביזרי רפואה מקובלים9.
המספר יודע־כל אינו שומר על איזון בלתי מתערב אלא נוקט בעמדת גינוי והוקעה מפורשת, בהציגו את ד"ר ספנסר כפושע מושחת. ריצ'ארד פיוסקו10 מאשש הנחה בטענתו שכבר בתחילה, עם תיעוד חזרתו ממעשה הפריצה האחרון, חושף או. הנרי את הצד האפל בנשמתו של הרופא. הליכתו במזג אוויר סגרירי, התנהלותו והסתר פניו יוצרים רושם של ברייה אפלה ומבשרת רעות. באופן זה מאפשר או. הנרי לקוראיו לעמוד על אישיותה האמיתית של הדמות, כשהוא מעניק להם נקודת הסתכלות טובה ומהימנה יותר מזו של תושביה התמימים של העיר ניו יורק. אלה רואים בד"ר ג'ימס את החזות שהציג לראווה: אזרח מהימן, איש משפחה מסור, בעל מרפאה מצליחה ומשגשגת, ברם המספר מזהה בו את הרמאי, הגנב והרוצח, המשתמש בתחבולות של רמייה והתרסה כנגד החוקים החברתיים, ואפילו כנגד הגורל עצמו.
ד"ר ג'ימס נושא בזיקה לגיבור ספרו של רוברט לואיס סטיבנסון11 – ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד12, על אודות רופא מכובד המגלה היבט שטני באישיותו. בשונה מסיפורו של סטיבנסון, ביצירתו של או. הנרי לא נדרש הסופר לסם קסמים כדי לחלץ את השד שבתוכו: זהות הרופא והפושע מתקיימות בו בכפיפה אחת, כאשר האחת מוצגת כלפי חוץ והשנייה מוסתרת מעין רואים. היצג זה מתממש במלואו בעת ההתרחשות הדרמטית בביתו של צ'נדלר, החולה בו נקרא ד"ר ג'ימס לטפל. בהתנגשות בין החובה להציל חיים לבין תאוות הפריצה, מכריע ג'ימס לטובת היצר החזק יותר וחושף בבחירתו את מהות אופיו האמיתי. תמיסת הניטרוגליצרין, בה הוא משתמש, הולמת היטב את שני ההיבטים שבאישיותו שכן היא מיועדת גם לטיפול חירום במחלות לב וגם כחומר נפץ מסוכן ועוצמתי: בתחכום עוקצני מתאר המספר כיצד החליט ד"ר ג'ימס להשתמש בתמיסה מצד יתרונה הרפואי אך לא כדי להציל חיים אלא כדי לקחת אותם. במקום לפוצץ את הכספת, "מפוצץ" ד"ר ג'ימס את ליבו של צ'נדלר ורוצח אותו בדם קר, מעשה בלתי מוסרי שאין חמור ממנו.
ייצוגו של ד"ר ג'ימס בא לו גם באמצעות העמדה מנוגדת לדמותו של צ'נדלר, החולה הנתון לחסדיו. צ'נדלר, על אף היותו הקורבן בסיפור, מתגלה כאדם מפוקפק כשלעצמו: בעל מכה, שקרן, מהמר ונהנתן מושחת.
עובדה זו מבטאת את יחסיותה של ההערכה המוסרית, בה כל אדם שופט את זולתו לפי אמות מידה פרטיות ואישיות: ג'ימס וצ'נדלר, על אף שחיתותם הנפשעת, חשים תיעוב וסלידה נוכח שפלתו של האחר. אף לא אחד מהם מכיר בחומרת מעשיו ועל אף שאין הוא דן עצמו לכף זכות, הרי שהתנהגותו עדיין נתפסת בעיניו כטובה וראויה יותר מזו של חברו. המספר יודע־כל מביע את דעתו על אודות התנהלות הדמויות באמצעות האופן שבו הן אומדות ובוחנות זו את זו: הרופא בז לבעל, הבעל בז לרופא והקוראים בזים לשניהם. זהו אמצעי אפיון חשוב המביע עמדה מוסרית שיפוטית מבלי למתוח ביקורת ישירה על מהלך העניינים. כך מתאפשר לקורא להתרשם בכוחות עצמו ולהסיק את מסקנותיו מתוך המערך העלילתי:
"בהציצנו אל שני אלה, הננו רואים לפנינו מחקר נפלא במדע האנוכיות; נזכור נא את שניהם, האחד – רוצח ושודד, ניצב מעל קורבנו – שהוא עצמו חוטא ופושע גם כן, גם אם פשעיו אינם עלולים לגרור אחריהם עונש כבד ביותר, מידי החוק של החברה האנושית. הוא אינו שודד ואינו רוצח אולם הוא שקרן, המתגורר בבית אשתו אשר את נפשה עינה לא פחות משעינה את גופה בגסותו. האשה שאת רוחה רמס וזיהם בכל צעד מצעדיו. האחד – נמר טורף, השני – זאב ערמומי. והנה – מה רבה אנוכיותו של האדם, אם כל אחד משני אלה עומד נדהם ומלא תועבה כלפי פשעיו של השני! כל אחד מעלה על נס את חטאי חברו – כדי להצדיק, כביכול, את מנהגי חייו שלו עצמו – מאחר שאינו יכול כבר לחפות על שחיתותו הפנימית בכבוד עצמי כל שהוא."13
המפתיע והבלתי צפוי מתרחש כאשר זיק של טוב מתגלה בד"ר ג'ימס, באמצעות היחס החם והאכפתי שהוא מפגין כלפי איימי, רעייתו של צ'נדלר: הוא דואג בכנות לשלומה ולרווחתה, באופן הראוי להערכה מוסרית, אולם אדיבותו הזולתנית נעשית רק בדיעבד ובדוחק: לאחר שרצח את בעלה, פרץ לכספת המשפחתית וגילה אותה ריקה – הוא חומל על הרעייה האומללה שנותרה חסרת־כל. אמנם נכון, ד"ר ג'ימס לא היה "חייב" לתת לה דבר ואולם ועל אף שקיים צד ברור של נדיבות לב במעשיו, נהיר גם כי היה עליו לספק הסברים בדבר הכספת הפרוצה. לאחר ששתל בה את כספו היה יכול הרופא־שודד לנקות עצמו מכל חשד ולתלות את הסיבה לכך בבעל, שכביכול ביקש ממנו לפתוח את הכספת כדי להעביר את הכסף שבה לאשתו. גם הצעתו לטפל בסידורי הקבורה של המנוח היא אמצעי הסוואה נוסף, המטשטש את אשר התרחש באמת בין הרופא לבעל הבית. טעמו המתקתק של מעשה "יפה" זה יתפוגג עד מהרה ויותיר אחריו טעם מר בגין התנהלותו הנפשעת של הפורץ־רוצח בדם קר14.
מריונטות מבטא אפוא מציאות מוסרית מורכבת, החושפת את שחיתותו של מי שנראה על פניו כאדם מהוגן ומכובד. האופן שבו מתעתע הרופא בסובביו מדגים את כוחו של הרושם להטעות את המתבוננים מבחוץ וקורא להסתכלות פנימית ומעמיקה יותר, אל נפש הפועל ולא אל תדמיתו המוצגת לראווה.
הונאה כפולה ומכופלת ומריונטות מבקשים לגלות את מוסריותו האמיתית של גיבורם, באופן בו היא שוכנת ומתגלה מתוך מעמקי נפשו. הגדרתו של אריסטו, לפיה אדם מוסרי אינו מבצע מעשים בעלי ערך כאמצעי למטרה אלא כתכלית לעצמה15, מסייעת לאשש את הצגתו של קיד כגיבור בעל אישיות מוסרית ראויה ולעומתו את ד"ר ג'ימס כטיפוס אפל וחסר מעצורים.
זו בחינתם האמיתית והחשובה של "הטפל" ו"העיקר" בנפשו של אדם: מעשים הנעשים מתוך האמת המניעה את הדמות ולא מתוך התחסדות או ניסיון להעמדת פנים.
במורכבותם של החיים, לא תמיד מזדמנות האפשרויות להבחין בחדות שכזו בין תרמית לכנות.
טוב שלעתים ניתן ללמד אותן מסיפורים.